בנט רוצה שנאמץ את "המודל הסינגפורי". מה הוא שכח לספר?

סינגפור היא ללא ספק מקום שונה לחלוטין לגמרי מישראל. בצד השני של הגלובוס, מדינת אי אסייתית קטנטנה בעלת אוכלוסייה אתנית מעורבת ללא שפה משותפת, שבה ערכים שונים, תרבות פוליטית אחרת ונסיבות היסטוריות מיוחדות, היתרגמו ליצירת שלטון סמכותני שמעורב כמעט בכל פרט מחיי האזרח ומקדש את התכנון ואת הציות לחוק. סינגפור, להערכת רבים, היא סיפור הצלחה עסקי שנבנה בין השאר על בסיס צמצום חופש הפרט למינימום הדמוקרטי האפשרי, ולעתים פחות מכך.

● האם מאז שהסינגפורים הפחיתו מסים הם התעשרו פי 2 מאיתנו? | המשרוקית

עונש מלקות, למשל, עדיין נהוג בסינגפור, גם על עבירות קלות יחסית וגם על זרים. גם עונש מוות נהוג בה, בין השאר על סחר בסמים, והשנה אף נגזר לראשונה באמצעות ה"זום".

חריצות ומסירות לעבודה הם ערך אישי, לפחות בקרב הדור המבוגר יותר של מדינת האי, וכרבע מהאוכלוסייה (1.3 מיליון מתוך 5.5 מיליון בני אדם) הם עובדים זרים זמניים, החיים בשיכוני ענק ועובדים במתן שירותים שונים, ללא סיכוי להפוך יום אחד לאזרחים שווי-זכויות או אפילו לתושבי קבע.

סינגפור היא אחת המדינות הצעירות בעולם ואחת הצפופות ביותר שבהן, עם זאת היא הצליחה להפוך למעין מדינת מופת אסייתית בתחום העסקים. ללא משאבי טבע יוצאי דופן, אך באמצעות יצירת סביבה אטרקטיבית מאוד להשקעות זרות ולניהול הון מאסיה, טיפס התמ"ג שלה בעקביות יחסית בעשורים האחרונים עד שהגיע לצמרת העולמית - מקום 6 בעולם בשנה שעברה בחישוב לפי תושב, מקום 2 בעולם בחישוב לפי כוח הקנייה של התושבים.

למרות ההבדלים המהותיים מבחינה גיאופוליטית ותרבותית, בעקבות פרסום "תוכנית סינגפור" של מפלגת "ימינה" והעומד בראש נפתלי בנט, החלה לאחרונה המדיניות הכלכלית של סינגפור לרכז אליה גם תשומת לב ישראלית.

 נפתלי בנט / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

בקטע הווידאו שליווה את השקת התוכנית הכריז בנט, כי בסינגפור "ההרגשה של האזרחים היא כמו גן עדן", שרמת החיים בה גבוהה פי שניים מישראל ושסוד ההצלחה של המדינה הוא שהסינגפורים "הורידו מסים וחתכו דרמטית ברגולציה".

אבל התמונה המלאה של הכלכלה הסינגפורית מורכבת הרבה יותר. גם אם מתעלמים מיד הברזל של השלטון, לצד הפתיחות העסקית והמסים הנמוכים, מנוהלים נתחים גדולים מהכלכלה על ידי גופים ריכוזיים שנמצאים בשליטה או בבעלות של המדינה - בין אם מדובר בחברת הדיור ציבורי, שאחראית ל-80% מהדירות במדינה, בקופת הגמל המרכזית שמנתבת את השקעות התושבים לתחומים מועדפים, בקרנות הון ממשלתיות או באחזקות ממשלתיות ישירות בחברות התעופה והטלקום הלאומיות, למשל.

הבירוקרטיה הפנים-ארצית ענפה יחסית, מפלגת הפעולה העממית (PAP) שולטת במדינה מאז הקמתה, היא מדכאת את האופוזיציה ומענישה כלכלית את האזורים שמצביעים לה, ומציבה את סינגפור במקום ה-158 במדד חופש העיתונות של ארגון "Reporters without Borders" (ישראל במקום ה-88, מתוך 190 מדינות).

על רקע הדיון המתפתח בעניין, מציג "גלובס" חמישה אספקטים מרכזיים של הכלכלה הסינגפורית הייחודית, שהתעלמות מהם הופכת את התוכנית שהציג בנט לפחות "תוכנית סינגפור", ויותר לתוכנית גנרית להפחתת מסים לתושבים ולעסקים, שכמותה הובטחו ואומצו בשנים האחרונות במדינות רבות על ידי הימין הכלכלי, ללא השפעה דרמטית על המצב.

  

שאלה של חופש: לעסקים או לאנשים פרטיים?

כשקיבלה עצמאות ב-1965 בתור קולוניה בריטית לשעבר עם עבר מורכב של כיבוש יפני אכזרי ואיחוד קצר-מועד עם מלזיה, הייתה סינגפור לא יותר מ"סלע בים". היא היתה מדינה ענייה, שתושביה גרו רובם בדיור מאולתר, ערב-רב של סינים, מלזים והודים, ללא משאבים טבעיים או תשתית תעשייתית. אבל "אבי המדינה" הסינגפורית לי קואן יו, האיש שאמר בעבר כי המזגן הוא ההמצאה הגדולה ביותר של האנושות, כי הוא מאפשר לעבוד באסיה, הקים אותה כמעין מדינת מופת מריטוקרטית.

כבר מראשיתה הציגה המדינה צמיחה מרשימה ודו-ספרתית. בהתחלה ניצלה את מיקומה האסטרטגי כדי לפתח את הנמל שלה ואת הסחר ימי, לצד קשרי תעופה שהפכו אותה למעין שער כניסה לחלק מאסיה. בהמשך, בעזרת היציבות הפוליטית והכלכלית שהפגינה, וההבנה כי עסקים גלובליים וניהול הון הם הנתיב המרכזי - אולי הבלעדי - שלה לצמיחה, יצרה ממשלת סינגפור סביבת "גן עדן עסקי", שכוללת מס חברות נמוך וקבוע, מדיניות של אפס-סובלנות לשחיתות, סובסידיות לתחילת הפעילות והסרת חסמים ביורוקרטיים.

בהתאם, כמו לוקסמבורג באירופה (שמובילה את הטבלה העולמית של תמ"ג במונחי כוח קנייה), הפכה סינגפור בעשורים האחרונים למקום מושבן של חברות פאן-אסייתיות וגלובליות, שנמשכות לשיעורי מס החברות הנמוכים ביותר באזור. היא במקום השני במדד "קלות עשיית עסקים" (אחרי ניו-זילנד), במקום השלישי ברשימת המדינות הבלתי-מושחתות, ובמקום הראשון ב"גישה הפרו-עסקית" לפי הבנק העולמי.

אך לצד אלה, החופש העסקי הניתן לתאגידים בינלאומיים והיציבות החברתית והפוליטית שהמדינה שואפת להפגין כדי למשוך אותם בא לעתים על חשבון חופש הפרט. לא רק ברמה הפוליטית, אלא גם ברמה העסקית - שורה של ארגונים וקרנות ממשלתיים, לצד חברות בשליטה ממשלתית מסייעות לנהל את ענייני הדיור, הפנסיה, השקעות התושבים ועוד - באופן ריכוזי.

 קניות בשוק לקראת ראש השנה הסיני / צילום: Associated Press

קופת גמל מרכזית: הדרך לקביעת מדיניות ועידוד השקעות  

אחד המכשירים הכלכליים החשובים ביותר כדי להשיג את הצמיחה המתמשכת בסינגפור ואת התכנון ארוך-הטווח, הקובע אילו פעילויות הממשלה תסבסד ואילו לא - היא תוכנית "ביטוח לאומי" בשם Central Provident Fund (קופת גמל מרכזית).

כל אזרח סינגפורי ומקום העבודה שלו מפרישים במקביל כספים לקרן זו, שדרכה מבטיחה הממשלה הסינגפורית את הזכויות הסוציאליות של התושבים בתחום הפנסיה, הדיור והבריאות. השיעור המקסימלי להפרשות העובדים הוא 20% ומצד המעסיקים 17%, אך הוא משתנה בהתאם לגיל (מגיל 55 מתחילה ירידה), למשכורת עצמה ולנתונים אחרים.

את הכספים האדירים הנצברים בקופת גמל זו משקיעה הממשלה לפי ראות עיניה, אך תחת הגבלות חוקיות (ואחוז תשואה מינימלי מדי שנה), מה שמעניק לה מכשיר רב-עוצמה להמשיך ולעודד צמיחה במדינה. 90% מכוח העבודה הסינגפורי חברים בקופת גמל זו, כשהיתר הם בעיקר עצמאים, שמחויבים רק בהפרשות בתחום ביטוח הבריאות.

הממשלה משתמשת ב-CPF כדי לקדם מדיניות ממשלתית - למשל, אם ברצונה לעודד העסקת עובדים מקומיים, היא מעניקה בונוס לחשבונות המעסיקים בקרן; אם ברצונה לעודד זוגות צעירים נשואים לרכוש דירות ולהוליד ילדים כדי לעודד את הצמיחה, הם יכולים להשתמש בחשבון מיוחד בקופת הגמל שנועד לכך.

כך, המדינה מנתבת את ההשקעות של התושבים לשורה מצומצמת ומסובסדת של פעילויות מאושרות-מראש, לשם האינטרס הכולל של סינגפור.

שוק הנדל"ן: 80% גרים בדירות שנבנו על ידי הדיור הציבורי

המעורבות הממשלתית אינה מתמצה בתחומים אלה, אלא מתרחבת גם לתחום הדיור, לפיתוח כלכלי ועוד. בגלל מצוקת המקום הרבה במדינה (ששטחה כמחצית מגוש דן, למשל), הממשלה שואפת להיות בשליטה מוחלטת על שוק הדיור. בהתאם, ענייני הבנייה והדיור באי מנוהלים ברובם על ידי תאגיד ציבורי בשם "HDB" (הסוכנות לבנייה ולפיתוח). הוא זה שפינה בהדרגה את שכונות העוני והפחונים שהיו קיימות באי עד שנות ה-70, והעביר בהדרגה את תושבי סינגפור לבתי שיכונים רבי-קומות, המנוהלים על ידיו.

כאמור, כדי לקדם את הבעלות של סינגפורים על דירות, השתמשה הממשלה הסינגפורית ב-CPF למטרות סבסוד. התוצאה, לפי ישראלים הגרים במדינה, היא שזוגות צעירים יכולים לקנות דירה בסיסית במיליון דולר אמריקאי (כ-3.3 מיליון שקל) כבר בגיל צעיר (אחד התנאים, אגב, הוא שהגבר שירת בצבא). אין בחירה רבה בנוגע לאופי הדיור, אך 90% מהקרקעות במדינה-עיר נמצאות בבעלות המדינה, ויותר מארבעה מכל חמישה תושבים גרים בדירות שנבנו על ידי HDB.

הממשלה "ציננה" את שוק הדירות להשקעה על ידי כך שהסירה מהן את הסובסידיות הממשלתיות. במקביל, הממשלה ניסתה בעשורים האחרונים לצמצם את הזינוק שחל בשוק הדירות הפרטי, שגם הוא צמח בחדות בגלל ההצלחה של סינגפור.

אחת הביקורות על העובדה שהדיור מנוהל על ידי הממשלה היא שהוא הופך לכלי בידיה לקדם או למנוע ערכים מסוימים: זוגות גאים או אמהות חד הוריות לא זוכים להטבות ולסובסידיות של ה-CPF בגיל צעיר לטובת רכישת דירה, וגם רווקים צריכים לחכות עד גיל מסוים. העובדה כי הממשלה היא בעלת הבניינים גם יוצרת עירוב של סמכויות אכיפה וענישה שמתרחבים לתחום הדיור (פינוי עבריינים מדירות, למשל).

במקביל, הממשלה הסינגפורית, בניגוד לנעשה במדינות אחרות באירופה (לפני משבר הקורונה), לא מהססת להחזיק בשליטה בחברת התעופה הלאומית (דרך חברת ההחזקות הסינגפורית הממשלתית העשירה TEMASEK) ובחברת התקשורת הלאומית, הפעילה ברחבי אסיה ואוסטרליה ועוד.

 סטודנטים שכבר חזרו ללמוד בכיתות / צילום: Reuters, EDGAR SU

שוק התעסוקה: רבע מהאוכלוסייה - עובדים זרים זמניים 

מאפיין מיוחד נוסף של הכלכלה הסינגפורית הוא הסתמכות על כמויות אדירות של עובדים זרים זמניים. ככל שהצמיחה במדינה המשיכה לעלות מאז שנוסדה, והתושבים הפכו לעשירים יותר, העדיפה הממשלה הסינגפורית לייבא עובדים זמניים ממדינות שכנות כמו הודו, בנגלדש וסין. אלה מבצעים את רוב העבודות בתחום הבנייה במדינה, שירותי בית וניקיון תושבים, ועוד עבודות הנחשבות לקשות מבחינה פיזית ובלתי-מתגמלות.

העובדים הזרים מתגוררים במתחמי ענק בשולי האזורים הנאים יותר של הטריטוריה הקטנה, לרוב בחדרים שבהם גרים בין 10 ל-20 בני אדם. לפי חוקי המדינה, עובדים זרים זמניים אינם רשאים להתחתן עם תושבי קבע או אזרחים סינגפורים, אלא אם כן התקבל אישור מהמדינה, ולמעשה אין להם מסלול שיוביל אותם לתושבות קבע או אזרחות, ללא קשר למספר השנים שהם עובדים.

כאשר המתחמים של שיכוני הענק של העובדים הפכו למדגרות קורונה במגפה האחרונה, הטילה סינגפור "סגר" עליהם שכלל איסור יציאה, בעוד ההגבלות שהוטלו על התושבים האחרים של המדינה היו רכות הרבה יותר.

 עובדים זרים לחלוקת מזון בשכונת המגורים שלהם / צילום: Reuters, EDGAR SU

יש מחיר להישגים: הוצאה ביטחונית גדולה ומקום 78 במדד הדמוקרטיות

ישראלים החיים בסינגפור מציירים תמונה מורכבת יותר מאשר "חיים בגן עדן". ישראלים רבים מכירים את סינגפור על רקע ביטחוני או תקשורתי, בינה לבין ישראל יש שיתוף פעולה רב-שנים בתחום המודיעין והנשק.

אחרים מכירים אותה בתור שער כניסה פיננסי ועסקי לאסיה. למרות ההקלות על תאגידים רב-לאומיים ומשיכת השקעות, חלק מתארים בירוקרטיה קפדנית כלפי העסקים הפועלים בתוך המדינה לטובת האוכלוסייה המקומית, כולל רגולציה בריאותית וביטוחית נרחבת, וגם חסם רגולטורי גדול בדמות הצורך למנות דירקטור מקומי.

הדואליות הזו - פתיחות עסקית וחוסר שחיתות כלפי חוץ ולעומת זאת דיכוי של האופוזיציה במדינה, שכולל הגדרה מחדש של אזורי בחירה או מעצר וחקירות משטרתיות כלפי המפלגה המהווה את האופוזיציה במדינה לצד אי-קיומם של כלי תקשורת עצמאיים - הביאו למיקומה של סינגפור במקום ה-78 במדד הדמוקרטיות של ה"אקונומיסט", בו היא מוגדרת כ"דמוקרטיה פגומה".  ישראל, שגם היא מוגדרת כך, ניצבת במקום ה-27 בעולם.