מה ניתן ללמוד על מערכת החינוך מפעילותה בימי הקורונה?

תופעות חברתיות שליליות מתעצמות באינטרנט. שיח אלים, גזענות, שיימינג, פגיעה בפרטיות, הונאות, תוכן פיראטי, פייק ניוז - כל אלו היו קיימות גם קודם לכן, אך התגברו בעידן הדיגיטלי. כך גם לגבי מערכת החינוך: המעבר להוראה ולמידה מרחוק הבליטו בעיות אקוטיות בפעילות בתי הספר, אשר התעצמו בעת הנוכחית.

גודל כיתות: מורים רבים הבינו במהלך החודשים האחרונים כי ללמד "קפסולה" יעיל יותר מללמד כיתה שלמה. כל כך מוצלחת היתה חלוקת הכיתות לשתיים עד שגם בעת הוראה בכיתה המקוונת פוצלו הכיתות ל"קפסולות" מקוונות, למרות שלא היתה לכך הצדקה בריאותית.

מבנה מערכת השעות: המתווים של הלמידה מרחוק ומקרוב אילצו את בתי הספר לשנות תדיר את מערכת השעות שלהם. למרות היותה משימה מורכבת ביותר, הצליחו בתי הספר לגלות גמישות ולאפשר למידה שמשלבת מפגשים פנים-אל-פנים, שיעורים מקוונים ופעילויות א-סינכרוניות.

משך השיעורים: מהר מאוד הבינו המורים שתלמידיהם לא יכולים לשבת זמן רב מול מסך המחשב, במיוחד בגילאים הצעירים. בזכות ההוראה מרחוק, התאפשר פתרון פשוט: קיצור השיעורים המקוונים והשלמתם ביחידות של למידה א-סינכרונית מקוונת ושל למידה שאיננה מול המחשב.

מקצועות הלימוד: בשל המצב, החליטו במשרד החינוך כי הלימודים יתמקדו במספר מצומצם של מקצועות לימוד. מקצועות הליבה - in; מקצועות אחרים - out. אולי באמת לא צריך ללמוד כל כך הרבה מקצועות, ואולי אפשר לקיים למידה רב-תחומית המשלבת בין מקצועות לימוד.

פדגוגיה: כשהתלמידים בביתם, מול המחשב, הם מוצפים בשלל גירויים, ומשתעממים מהר מאוד בשיעורים מקוונים. למידה זו מקצינה את חוסר המעורבות של התלמידים בשיעורים בהם המורים מרצים, או בלשון שגורה יותר - "מעבירים" את חומר הלימוד.

מיומנויות למידה: הלמידה מרחוק הדגישה כי כדי להיות תלמיד טוב, לא מספיק "לדעת את החומר", אלא צריך לדעת ללמוד. תלמידים נדרשים לנווט בין מגוון מרחבי למידה, לתכנן את לוח הזמנים שלהם ולעקוב אחריו, ובקיצור - לנהל למידה עצמית ולשלוט במיומנויות דיגיטליות.

בחינות: קיומן של בחינות מרחוק אינו עניין פשוט. הפתרונות שנמצאו בשטח לקשיים אלו מדגימים את הכשלים הבסיסיים בשיטה המבוססת על שינון. קיומם התקין של בחינות הבגרות היווה את אחד השיקולים להחזרת תלמידי כיתות י"א-י"ב אל המבנים הפיזיים של בתי הספר.

נוכחות: רבות נכתב על תלמידים היושבים בשיעורים המקוונים עם מצלמות סגורות. האפשרות של תלמידים להיות נוכחים-נפקדים העלתה שאלות רבות הקשורות למקומו של התלמיד בשיעור ולעצם משמעות הנוכחות שלו בשיעור.

פער דיגיטלי בין המורים לתלמידים: תלמידים רבים מסבירים למוריהם כיצד לתפעל את הזום ואפשרויותיו (או מנצלים את חוסר השליטה של מוריהם לשיבוש שיעורים מקוונים). במהלך השנה החולפת, סיפק משרד החינוך הכשרות בזק למורים בנושאים טכנולוגיים, אך אלו עסקו בעיקר בתפעול כלים ולא באוריינות דיגיטלית.

היבטים רגשיים-חברתיים: מרוחקים מבני-גילם, תלמידים רבים נתקלו בתקופת ההוראה מרחוק בקשיים רגשיים-חברתיים. המורים, מצידם, נתקלו באתגרים רבים הקשורים להתייחסות לתלמיד כאדם שלם, בעל צרכים שאינם בהכרח לימודיים.

מעורבות הורים: בחודשים האחרונים, תלמידים והוריהם שוהים יחדיו בבית לאורך זמן. כך, חשופים ההורים יותר מתמיד לאופן בו מתנהלת הלמידה. ויותר מתמיד, יש להם מה להגיד.

תפקיד בית הספר: ילדים רבים זקוקים לסיוע ההורים בתפעול הלמידה מרחוק, ובכך מקשים על ההורים לעסוק בענייניהם. זוהי אחת הסיבות לכך שמתווי החזרה למבנים הפיזיים מתעדפים את תלמידי השכבות הנמוכות. בכך, מודגם אחד מתפקידיו הנתפסים העיקריים של בית הספר: להוות שמרטף ולפנות את ההורים לענייניהם.

עצמאות בתי ספר : טרוניות רבות הושמעו בתקופה האחרונה מכיוונם של בתי ספר כלפי משרד החינוך. המגבלות שהשית המשרד היו לא סבירות בעיניהם, וניכר כי היו מעדיפים עצמאות בניהול הלמידה וההוראה בהתאם למאפיינים הייחודיים של קהילת בית הספר.

כאמור, הסוגיות הללו אינן חדשות. הקצנת המצב בימי הקורונה מאפשרת לזהות היבטים בפעילותה של מערכת החינוך הדורשים טיפול שורש: כיתות צפופות, מערכת שעות קשיחה, ריבוי מקצועות, פדגוגיה מיושנת, עומס בחינות והיבחנות מסורתית, אי-שליטה באוריינות דיגיטלית, חוסר התייחסות לתלמיד כאל אדם שלם, התערבות הורים, התעלמות מתפקידיו של בית הספר בעידן המידע וריבוי "הנחתות" מלמעלה. משרד החינוך ובתי הספר נדרשים לחשבון נפש בעקבות המצב - זוהי הדרך הראויה ביותר למצות את המיטב מן המצב הנוכחי.

ד"ר אלונה פורקוש ברוך היא חברת סגל בכירה במכללת לוינסקי לחינוך וחוקרת בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב; ד"ר ארנון הרשקוביץ הוא חבר סגל בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב