כשתחקיר מתבסס על תחושות, גם האג’נדה האישית הופכת רלוונטית

במדור ביקורת התקשורת החדש של גלובס ננסה מדי שבוע לנתח אירועים תקשורתיים, להתחקות אחר הכוחות שמניעים את התקשורת, לאוורר החוצה פרקטיקות עיתונאיות שגורות, ולדון ביחסי הגומלין בין העבודה העיתונאית ה"רשמית" לרשתות החברתיות. 

להיות גוף תקשורת שמבקר תקשורת זה מורכב בהגדרה, אבל נשתדל לבקר בשקיפות גם את עצמנו, ולהיות ענייניים והגונים גם כלפי המתחרים שלנו. מאוד נשמח לקבל רעיונות, הצעות וגם ביקורת לכתובת המייל gidon-d@globes.co.il.

תשע דקות ו-36 שניות הוקדשו באולפן שישי לכתבת ה"תחקיר" של אילן לוקאץ' על מה שכונה שם "מחדל נתב"ג". על פי הגדרת המגיש דני קושמרו, התחקיר הראה כי "כך סגרו את השמיים לאלו, ופתחו לאחרים". מאחוריו הוצגה בגדול תמונה של זוג חרדי, המבהירה את מי עומדים להאשים בדקות הקרובות ב"מאכעריות וקומבינות".

בתשע הדקות ו-36 שניות ניתן היה לראות טענות חריפות על כך שמבין מי שמקבלים אישור לנחות בארץ "הרוב המוחלט הם חרדים", וכי "רק בשביל מגזר אחד שערי שמיים תמיד פתוחים". היו גם ראיונות ספורדיים עם חרדים שקיבלו אישור כניסה וחילונים שסורבו, ראיונות מוצללים עם מי שהשיגו כניסה בקומבינות, וגם ציטוט של "עובד חברת תעופה" שטען כי "99% מהנוסעים שעולים על הטיסה הם חרדים". דבר אחד לא היה בתחקיר של לוקאץ' - נתונים. שום מספר שהוכיח את הטענה, או שמא התחושה, על הרוב החרדי המוחלט בקרב מקבלי האישורים.

האיש שהוצג בכתבה כ"ראשון שהציף את הסיפור", היה עיתונאי "הארץ" אורי משגב. משגב סיפר שם ללוקאץ' שהגיע לנתב"ג לספור בעצמו, וראה כי מתוך מי שנכנס לארץ "בין שני שלישים ל-80% הם חרדים". נתון בהחלט מעניין, שבעקבותיו פנינו למשגב ושאלנו האם יש לו נתונים המוכיחים את דבריו.

"אתה מוזמן לקרוא את פרסומי בהארץ וברשתות" כתב משגב בתגובה, ואף פרסם מראש ציוץ בטוויטר בו כתב: "חחח. מבין שהעורך האחראי של גלובס הפעיל את מדור 'ביקורת התקשורת' ביחס לפרסומיי על ועדת חריגים וסגירת השמיים. איחלתי לכתב בהצלחה. אם כבוד המו"לית רק הייתה יודעת מה חושבים העיתונאים האמיתיים שנשארו במערכת שלה, ויש לא מעט כאלה, על מה שעוללה לעיתון בשנה האחרונה".

איך סופרים אחוזים

עם איחולי ההצלחה של משגב ניגשנו לפרסומיו השונים, אלא שגם שם לא מצאנו שום נתון מסודר, אלא רק מספרים ספורדיים. מיעוטם (3-4) על טיסות שמשגב עצמו ספר את הנוסעים בהן, אחרות עם טענות מנוסעים על המטוס שסיפרו לו על 50% חרדים (ולא 66%-80%, אגב), ואחרות על טיסות מסוג אחר לגמרי עליהן משגב קובל - של עולים חדשים מאתיופיה, עובדי זרים ועוד, שעליהן לא היה ולו חרדי אחד. מהציוצים הרבים של משגב נראה כי הוא בעיקר מתנגד לסגירת השמיים, ומתייחס לשוטרים בנמל התעופה כ"פושעי נתב"ג".

בכתבה ב"הארץ" משגב הביא נתון מספרי אחד על טיסת אל על 014 מניו יורק, שבה ספר 169 נוסעים, מתוכם 114 חרדים (או בגרסת הטוויטר - 170 נוסעים, מתוכם 110 חרדים). אלא שבדיקה שערך שרון עידן, כתב התעופה של 'כאן חדשות' העלתה כי בטיסה היו 260 נוסעים, מהם 68 חרדים.

אל מול ציוציו של משגב הציג עידן גם הוא 3-4 טיסות בהן אחוז הנוסעים החרדי היה חד-ספרתי, ואף צייץ כי "זכותכם לרגום אותי באבנים ולקרוא לי בשמות. אבל אני חי בנתב"ג. קיבלתי מיליון פניות מאנשים. משתדל לבדוק את כולן. פרוטקציות היו ויהיו. להמון סקטורים. יש חרדים רבים בטיסות החילוץ. ויש רבים שלא. רבים מאוד. הניסיון לייצר כאן תמונה כאילו חרדים מתועדפים - בעיניי, במחילה, עוול גדול".

מידע שפורסם בהמשך השבוע טען כי שיעור החרדים שקיבלו אישור כניסה לארץ עומד על 10%, וכי למשרד אין דרך לדעת מראש האם מבקש האישור הוא חרדי או לא, כך שהדבר בוודאי לא נלקח כשיקול.

יש נקודה נוספת שקשה להתעלם ממנה: ללוקאץ' ומשגב היסטוריה מורכבת עם הציבור החרדי. לוקאץ' צוטט ב-2012 בידי כתב 'מקור ראשון' ישי פרידמן כמי שאמר ביטויים קשים על החרדים, בתוכם "חנך את ילדיך לבוז ללובשי השחורים". משגב פרסם לפני קצת יותר מחודש טור דעה ב"הארץ" תחת הכותרת "איפה השמאל שיצית אינתיפאדה חילונית?", ובו כתב כי "החרדים מסוכנים כיום להווה ולעתיד של ישראל יותר מהטילים של חיזבאללה ומהגרעין האיראני".

לו השניים היו מביאים נתונים ביחס לוועדת החריגים ומספר הנוחתים בארץ, אפשר היה לשים בצד את דעותיהם האישיות, כי קשה להתווכח עם המספרים. כשמדובר בתחושות וספירה סלקטיבית ולא מייצגת, שנערכת בידי מי שלא מחבבים את הציבור החרדי, בלשון המעטה, גם לאג'נדה האישית יש רלוונטיות.

למי נתונה הקולגיאליות

"שמע, זה מדהים. אני מוכרח להגיד על הכתבה הזאת באולפן שישי של אילן לוקאץ', כמה היא הייתה מטלטלת, גם מול החרדים, גם מול פתיחת השמיים לאלתר", אמר השבוע רפי רשף בתוכניתו "חמש עם" בערוץ 12, לפאנל שבו ישבו לצדו עמית סגל, ירון אברהם ויאיר שרקי.

"מטלטלת באיזה מובן?", מיהר שרקי לשאול. "שהרעידה את אמות הסיפין", ענה רשף, ושרקי הגיב בחיוך דק: "אפשר להיות מטולטל ממנה לכל מיני צדדים". "תסביר", ביקש רשף, והוסיף הערה הקשורה לחלק קודם, על כך שכיום הוא מתקשה להבין את הפרשנויות. "עכשיו הוא יסביר לך לאט ותבין מהר", אמר סגל והביט בשרקי.

שרקי שתק כמה רגעים שבהם ירון אברהם הספיק לזרוק "תיזהר בלשונך", ואז אמר בחיוך אולי מעט נבוך, "עדיף שלא".

מהאופן התמים שבו רשף דיבר נראה כאילו הוא לא היה מודע לביקורת הנוקבת לה זכה אותו "תחקיר מטלטל" בכל רחבי הרשת, כמו גם לטור של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" שבו הוא הצביע על ההיעדרות הזועקת של נתונים ועל ההיטפלות לחברה החרדית.

עם זאת, ייתכן שרשף לא באמת חי בתוך בועה סטרילית, וזו הייתה דרכו דווקא לתת מקום לביקורת זו באולפן שלו. כך או כך, מה שברור הוא שסגל, אברהם ושרקי שישבו באולפן בוודאי ידעו על אותה ביקורת, אך העדיפו שלא לדבר עליה.

"לא חושב שזה סוד גדול, גם למי שצפה הערב בחמש עם רפי רשף, שלא אהבתי את הכתבה באולפן שישי. לא פחד מצמית מחבריי לאולפן או בקונטרול מנע ממני לפרט, אלא העיקרון הנשכח של קולגיאליות ונימוס", צייץ לאחר התוכנית שרקי, בעקבות טענות שנשמעו ברחבי הטוויטר.

לאחר מכן הוסיף: "את הכתבה עצמה ראיתי בשני בבוקר, אחרי שהתפוגגו אדי האלכוהול של פורים, והדיון ממילא נטחן. אם בכל זאת עמדתי חסרה למישהו בטוויטר - אני חושב שהתמקדות המוגזמת בציבור החרדי עושה לו עוול במקרה הזה. כולם סובלים מהגחמנות של נתב"ג ומוועדת החריגים. הבעיה היא תפקוד המדינה ולא הציבור החרדי". ירון אברהם ענה לו בציוץ ציני: "שרקי תגיד את האמת, אני מחזיק אותך בגרון".

עיקרון הקולגיאליות והנימוס כלפי המקום שבו אתה עובד ומי שעובדים בו לצדך הוא בהחלט ערך שיש לו מקום במערך השיקולים של על מה לדבר ומתי לשתוק. עיתונאים לא צריכים להיות פטורים לגמרי מאנושיות בסיסית וערכי מוסר כמו "בור ששתית ממנו - אל תזרוק בו אבן", בוודאי אם אתה עדיין שותה. אולי היה ראוי שערך זה יאומץ בידי עיתונאים נוספים, כולל במערכת חדשות 12.

מנגד ניצב ערך עיתונאי אחר: אותה מחויבות כלפי האמת וכלפי הצופים והקוראים, שלא בהכרח שוחים בתוך זירת הטוויטר. לא פעם נשמעים עיתונאים הטוענים כי הערך הזה הוא הדבר היחיד שצריך להיות נר לרגליהם של אנשי תקשורת.

זה המקום לגילוי נאות - שרקי הוא חבר אישי, ועד לפני שנה היינו בקשר שבועי כחלק מעבודתי הקודמת בעיתון "בשבע". ייתכן שזו הסיבה שאני מאמין לו ששתיקתו לא נבעה מחשש אישי כלשהו. מה שבטוח הוא שלצרכן החדשות הנבון כדאי לדעת שגם עיתונאים הדוגלים באמת ונהנים מחופש עיתונאי, יש לעיתים מגבלות, לכל הפחות כאלו שהציבו לעצמם.

לקחת אחריות

אם נחזור רגע לרשף, בדבר אחד הוא בטוח צדק. הכתבה באולפן שישי, יחד עם ההדהוד שלה בכלי תקשורת נוספים, הובילה באופן כמעט מיידי לצעדים לכיוון פתיחת השמיים בידי משרד התחבורה. חדשות 12 הוכיחו שוב את יכולתם בקביעת סדר היום של מדינת ישראל והעומדים בראשה.

התרבות הפוליטית העצובה שבה התקשורת קובעת את סדר היום עבור הממשלה היא סוגיה עבור כתבי התחום הפוליטי-מדיני. אלא שבמצב הנוכחי, ובהתחשב בכך שגופי תקשורת לעיתים מתגאים בכך שפרסומים שלהם הובילו לשינוי המציאות, עולה השאלה האם לאותם כלי תקשורת יש גם אחריות על התוצאה האפשרית של אותן כתבות, או שמא כל שאלת האחריות מוצבת אך ורק לפתחם של מקבלי ההחלטות.

לפני פחות משלושה שבועות שאלה יונית לוי שוב ושוב את ראש הממשלה נתניהו בראיון באולפן חדשות 12 על האיחור בסגירת השמיים, וביקרה אותו על התנהלות הממשלה בנושא. כעת, כשהשמיים סגורים, עוסקים באותו אולפן בכל "מחדלי סגירת השמיים" ומדברים על כך שזהו צעד לא סביר, וקוראים להסתפק בבדיקות ובידודים, שגם היעילות שלהם כבר הוטלה בספק.

כמו בבדיחה הידועה על האריה והשועל שירביצו לשפן בין אם יש לו כובע ובין אם אין לו, תקשורת שמבחינתה תפקידה הוא לתקוף את הממשלה וגופים אחרים, בין אם הם נוקטים בצעד לכיוון אחד ובין אם הם הולכים לכיוון ההפוך בדיוק, היא כנראה לא תקשורת שלוקחת על עצמה אחריות.

מחדשות 12 נמסר בתגובה: "אנחנו עומדים מאחורי ממצאי התחקיר, שהביא עדויות רבות, נטולות אינטרס של חרדים וחילונים על קומבינות ופרוטקציות בוועדת החריגים. העובדה שהממשלה מיהרה לבטל את הוועדה בעקבות התחקיר מדברת בעד עצמה".