הבנקים המרכזיים נאלצים לטפל במה שהממשלות מזניחות

"רק כשהגיאות נגמרת מגלים מי שחה עירום", קבע פעם המשקיע האגדי וורן באפט. זמנים של משבר מגלים את האמת, ולא רק לגבי אנשי עסקים או משקיעים. הם יכולים גם לחשוף את הפגמים של השיטה הכלכלית כולה. ובעבר, משברים כלכליים גם הובילו לשינויים דרמטיים בקפיטליזם. אחרי השפל הגדול הגיע עידן מדינת הרווחה, ואחרי המשבר הכלכלי של שנות ה-70, תפיסת השוק החופשי החלה לתת את הטון במערב. האם גם משבר הקורונה יביא לחשיבה מחודשת על השיטה כולה? לא בטוח.

"גילינו שהקפיטליזם יותר שברירי משחשבנו", אומר ד"ר אריה קרמפף. "אמנם השגנו קצב צמיחה מאוד גבוה, והצמיחה גם התפזרה גלובלית בצורה מאוד יפה, אבל השבריריות של המערכת נחשפה, וגם העובדה שאנחנו זקוקים למדינה שתתערב ברגע שהמערכת עומדת לפני קריסה. כי צריך להודות שבלי המעורבות של הבנקים המרכזיים ושל הממשלות ברגעים הקריטיים, גם ב-2008 וגם בקורונה, המשבר היה הרבה יותר קשה. אבל בדיעבד, להתערבויות האלה היה מחיר, כולל הגברת האי שוויון. וזה חשף את הצורך לשנות את הכללים בתקופות של יציבות".

קרמפף, מרצה לכלכלה פוליטית ויחסים בינלאומיים במכללה האקדמית תל אביב יפו, משוכנע שהתפיסה שהנחתה את קברניטי הכלכלה ספגה פגיעה אנושה, ועוד נחזור לזה. העניין הוא שאי אפשר לזהות משהו שיחליף אותה, איזו שיטה כלכלית חדשה ומהפכנית. אבל מצד שני, אולי גם לא צריך לחפש אותה. כי מה שכן התגלה בשנים האחרונות הוא שורת רעיונות חדשים מעשיים שנכנסו למיינסטרים של הכלכלה בעולם, ונותנים למקבלי ההחלטות הרבה יותר חופש פעולה. כשמחברים אותם יחד אפשר, אולי, לזהות בכל זאת שינוי עמוק שאנחנו נמצאים בעיצומו.

"ארגז הכלים הכלכלי החדש", כך מכנה קרמפף את אוסף "הפתרונות הנועזים" האלה, כהגדרתו, בנייר עמדה שאותו פירסם השבוע במסגרת "צוותי המומחים של המשבר", יוזמה אזרחית התנדבותית שהחלה לפעול בשנה החולפת. ועכשיו, בראיון לגלובס, הוא מפרט את שורת הרעיונות, שאת חלקם לדעתו כבר אפשר לזהות פה, וחלקם אולי עוד יגיעו. בניסוחו: "השינוי לאט לאט מחלחל והמציאות בסופו של דבר תכפה את עצמה".

פגיעה בלב הקפיטליזם: הפרדיגמה הישנה התערערה, אין כרגע חדשה

לפני שנגיע אל ארגז הכלים החדש שקרמפף משרטט, כדאי להתעכב על התפיסה הכלכלית שלדעתו ספגה מהלומה מכרעת במשברים האחרונים. וזה דורש קצת רטרו אל שנות ה-90. "לאחר קריסת ברית המועצות", מפרט קרמפף, "נכנסנו לתקופה יחסית יציבה מבחינה כלכלית, ומאוד אופטימית. תקופה של גלובליזציה, דמוקרטיזציה, שבה הצמיחה התחלקה בצורה יפה גם מבחינה גיאופוליטית, ועדיין האי שוויון לא היה מאוד גדול. ורבים בקרב הכלכלנים וקובעי המדיניות סברו ש'הנה מצאנו את הנוסחה הנכונה לצמיחה שגם תהיה גלובלית וגם תהיה מכלילה וגם תהיה שוויונית במידה'. זו הייתה תקופה של צמיחה מהירה וגם יציבות כלכלית. והדבר הזה קרס".

את זרעי הפורענות אפשר היה לזהות במשבר בכלכלות דרום-מזרח אסיה בסוף שנות ה-90, ואחריהן במשבר הדוט.קום שהיכה בנאסד"ק בתחילת שנות האלפיים. "אבל אין ספק שהאירוע העיקרי שהביא לקריסת הפרדיגמה הזאת היה המשבר של 2008, ולאחר מכן משבר גוש האירו. אלה כבר לא היכו בפריפריה הכלכלית אלא ממש במרכז, במדינות הליברליות-קפיטליסטיות. וכבר לא היה ניתן לתת הסברים כמו 'אם הם היו עושים קצת יותר ליברליזציה, ואם הם היו עושים קצת יותר רפורמות'. זה פגע ממש בלב של הקפיטליזם המערבי, והוביל לדעיכה, לקריסה של הפרדיגמה הישנה. ומשבר הקורונה נתן עוד דחיפה לצורך לחשוב מחדש כיצד צריך לנהל את המערכת הכלכלית, את הקפיטליזם המערבי והלא מערבי".

אתה מדבר על פרדגימה, או תפיסה שהתערערה. מה התפיסה הזאת בעצם?
"ביסוד אותה פרדיגמה שהתערערה עומדת ההנחה שהשווקים הם בעלי נטייה לאזן את עצמם, שאם ניתן להם לפעול בצורה חופשית הם יגיעו לאיזון. והם גם יתמחרו את הבעיות החברתיות כמו למשל אי שוויון ובסופו של דבר העושר יחלחל, הם יתמחרו את סוגיות איכות הסביבה, התחממות כדור הארץ ואולי אפילו בעיות אי שוויון בין-מגדרי. זה היסוד של התפיסה שהתערערה".

העניין הוא שהתפיסה הישנה, ה"ניאו-ליברלית" כפי שמגדיר אותה קרמפף, אולי התערערה, אבל קשה לזהות שיטה חדשה וסדורה שתחליף אותה. "כדי שיתחולל שינוי כזה צריכים להיות שני דברים. קודם כל, צריך להיות ביקוש, צריך שהמשבר יהיה מספיק גדול כדי שאנשים יהיו מוכנים לקבל את השיטה החדשה, שעדיין לא נוסתה. וצריך שיהיה היצע - שיבואו אנשי המקצוע ויגידו 'אנחנו יודעים איך לפתור את הבעיה'. מאז 2008 יש ביקוש לשינוי אבל הוא לא מאוד מובהק. ומצד שני, באופן מובהק אין היצע. אין רעיונות מסדר הגודל של הפרדיגמה הקיינסיאנית (על שם ג'ון מיינרד קיינס, שקרא למעורבות ממשלתית נרחבת בכלכלה בעקבות השפל הגדול, א"פ)".

מה שכן, השיח הכלכלי השתנה. אם בשנות ה-90 הכלכלנים טענו שהם מסכימים ב-99% מהמקרים, אומר קרמפף, "כיום אפשר לראות כלכלנים בכירים שמתווכחים מעל דפי ה'ניו יורק טיימס' לגבי התפקיד של בנקים מרכזיים, לגבי מדיניות הצנע באירופה, לגבי האופן שבו צריך לפקח על המערכת הפיננסית". וגם "הציבור יודע כלכלה הרבה יותר טוב, או לפחות מעוניין לדעת כלכלה הרבה יותר מבעבר".

עדכון גרסה: חמש התפתחויות ב"ארגז הכלים הכלכלי החדש"

הנכונות לבחון דברים מחדש אולי נשמעת פחות מלהיבה מאשר מניפסט "ליום שאחרי הקפיטליזם" (והיו כאלה אחרי 2008). אבל קרמפף מציע לזכור ש"קפיטליזם היא מערכת מאוד גמישה, ויש לה יכולת להתאים את עצמה גם למשברים וגם לשינויים טכנולוגים". ובמישור יותר מעשי, השינוי צריך לבוא מהמצב הנוכחי. צריך "לקבל את הקיים כנקודת המוצא ולשאול באיזה כלים אפשר להשתמש כדי להפוך אותו ליותר טוב".

אז מה אפשר למצוא ב"ארגז הכלים הכלכלי החדש" שעליו מדבר קרמפף? הוא מזהה חמש התפתחויות עיקריות.

1. הממשלות נוטשות את הכללים. בימים בהם עוד היה תקציב מסודר בישראל, אפשר היה לשמוע לא מעט על הצורך לשמור על "כלל הגירעון", או לא לחרוג מ"כלל ההוצאה", כללים שאמורים להגביל את מרחב התמרון של הממשלה כשהיא מתכננת תקציב. זה לא רעיון ייחודי לישראל, אומר קרמפף, אלא מאפיין של "התפיסה הניאו-ליברלית", שנועד לייצר יציבות לשווקים. "הרעיון הוא שאם אנחנו נשדר יציבות אז השווקים גם יהיו יציבים ויפעלו בהתאם".

אבל מה אם השווקים לא יציבים מטבעם? "גם 2008 וגם משבר הקורונה הבהירו כמה מסוכן לקבוע כללים, משום שלעיתים אתה חייב להגיב מספיק מהר כדי להגדיל את ההוצאה, כדי להגדיל את הגירעון" - וזה כמובן מה שעשו הממשלות בישראל ובעולם, כשהגדילו את ההוצאה באופן דרמטי, בלי לדאוג יותר מדי לגבי הגירעון. "זה שינוי שיהיו לו השלכות ארוכות טווח, כי מרגע שנטשת את התפיסה של כללים תקציביים ושל כללי הגירעון, קשה יהיה להכניס את השד הזה חזרה לקופסה".

קרמפף, אגב, מסביר שבעשורים האחרונים ישראל "הלכה רחוק מדי" לטעמו, וקבעה כללים שמגבילים יותר מדי את ההוצאה הממשלתית. ובכל זאת הוא חושב ש"יש מקום לכללים. אני לא חושב שצריך להעביר למומחים את הניהול הכלכלי, אבל כן צריך איזשהו מחסום שמקשה על פוליטיקאים לפעול בהתאם לדרישות קצרות הטווח של המצביעים".

2. הבנקים המרכזיים בחזית המהפכה. בשנות ה-90 לבנקים המרכזיים ניתנו עצמאות ועוצמה שאמורות היו לשמש אותם כדי לתפקד באופן שמרני. אבל אחרי המשבר של 2008, הם ניצלו את העצמאות שלהם לכיוון אחר לגמרי, ו"הפכו לסוג של חלוצים".

"בתפיסה השמרנית הבנקים המרכזיים צריכים לפעול כדי להשיג מטרה אחת וזה יציבות מחירים, ואחרי זה הפוליטיקאים ידאגו לכל השאר: לצמיחה, לייצוא ואפילו ליציבות פיננסית", מסביר קרמפף. אבל בגישה החדשה, ("הפוסט קיינסיאנית"), לבנקים המרכזיים יש הרבה מטרות. לא רק אינפלציה יציבה אלא גם "יציבות כלכלית, שזה אומר צמיחה ותעסוקה, וגם את היצוא, ואת היציבות הפיננסית של הבנקים", והרשימה נמשכת.

"ובשנים האחרונות אפשר לזהות מגמה שבה הבנקאים המרכזיים הולכים צעד אחד הלאה, ומתחילים לדבר על בעיות של אי שוויון, של התחממות כדור הארץ. הם הופכים את עצמם לשחקן בתוך השיח הפוליטי. יש מי שרואה בזה פגיעה בעצמאות שלהם, ויש שרואים בזה חריגה מהסמכויות שניתנו להם, אבל בכל מקרה יש פה שינוי מאוד משמעותי. והאקטיביזם המוניטרי הזה נוצר גם על רקע הפסיביות, או האימפוטנטיות, של הממשלות. הרבה מהדברים שהבנקים המרכזיים עושים הם דברים שבמציאות אחרת ממשלות היו צריכות לעשות".

3. אי השוויון בנכסים נכנס ללב השיח. אבל פעלתנות הבנקים המרכזיים, שבין היתר הזרימו טריליוני דולרים לשווקים, תרמה גם לזינוק באי שוויון, ובמיוחד באי שוויון בנכסים או בהון (שנובע גם מסיבות נוספות, כמובן). והזינוק באי שוויון הזה יוצר בעיה. "מערכת הרווחה במדינות קפיטליסטיות ליברליות מבוססת על כך שאנחנו ניתן לכלכלה לצמוח כמה שיותר, 'להגדיל את העוגה', ואחר כך נמסה את ההכנסות ונעשה חלוקה מחדש. ניקח מאלה שמרוויחים הרבה וניתן חלק מזה לעניים ולמובטלים, וככה נשמור על רמות אי שוויון נמוכות". הבעיה היא שהמערכת הזאת "נוגעת רק בהכנסות" - ולא מתמודדת עם האי שוויון בנכסים.

"בשנים האחרונות עלתה השאלה האם צריך למסור את ההון, ויש על זה ויכוח משפטי וגם טכני. מסתבר שדי קשה למסות את ההון. 'מס עושר' צריך להיעשות באופן גלובלי כי אחרת, בסופו של דבר, זה יוביל לבריחת הון".

אבל מס עושר, מסביר קרמפף, הוא לא הדרך היחידה להתמודד עם הזינוק באי שוויון בנכסים. "מה שאיפשר את הפערים בהון, הם כללי המשחק הקפיטליסטיים הנוכחיים ואפשר למצוא דרכים לשנות את הכללים האלה באופן שיצמצמו אותם". למשל, לשנות את כללי הממשל התאגידי, או לפרק חברות גדולות. "צריך לזכור שהבעיה של ריכוז הנכסים היא לא רק עניין של לקחת מהעשירים ולתת לעניים. הפערים בנכסים יוצרים גם פערי כוח פוליטיים מאוד גדולים, ואנחנו רואים את זה עם ענקיות הטכנולוגיה בארצות הברית, עם גוגל ופייסבוק, והדרישות שעולות לפרק את החברות האלה, ולהקטין את העוצמה הכלכלית שלהן".

 הפגנה בניו יורק בקריאה להטלת מס עושר. לא הדרך היחידה להתמודד עם הזינוק באי שוויון בנכסים / צילום: Reuters

4. לא על הצמיחה לבדה. "עד לא מזמן", אומר קרמפף, "כשדיברנו על צמיחת התוצר ההנחה הייתה שכל מדינה רוצה לייצר כמה שיותר, וכך יהיה יותר לכל אזרח בממוצע, ובזה נגמר הסיפור". אבל בשנים האחרונות התבסס מונח אחר: צמיחה מכלילה. הרעיון הוא "שצריך להסתכל לא רק על כמה מיוצר, על הייצור המצרפי, אלא גם על מה אנחנו מייצרים, מי מייצר ואיפה, אזה ענפים צומחים, מי מקבל את השכר עבור הצמיחה הזאת" - מה שמכונה "מבנה הצמיחה".

"בישראל למשל מבנה הצמיחה היה כזה שהרבה הלך לכיוון ההייטק, וניתנו תמריצים לפיתוח חברות הייטק. משום שזה נתפס כיתרון יחסי של ישראל והכניס הרבה מאוד מטבע חוץ. על כל שקל שהמדינה שמה בהייטק היא מקבלת הכי הרבה דולרים. וזאת צמיחה לא מכלילה. היא מעמיקה את האי שוויון. אני לא הראשון שאומר שצריך לבדוק איך אנחנו הופכים את מודל הצמיחה של ישראל ליותר מכליל, שמאפשר גם לאנשים שמתגוררים בפריפריה, שלא עובדים בהייטק, ליהנות מפירות הצמיחה - ולא דרך חלוקה מחדש".

בתפיסה הזאת, "כשאנחנו מתכננים את הצמיחה אנחנו כבר לוקחים בחשבון את ההשלכות החברתיות והסביבתיות". אבל לשם כך, קרמפף מבהיר, דרושה מערכת פוליטית אפקטיבית ואיכותית שיש לה מטרות והיא יודעת איך לחתור להשיג אותן. "זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות סוציאליסטים. זו אומר איזושהי מעורבות בהדרכה של השווקים ובשביל זה באמת אנחנו צריכים מערכת פוליטית ואדמיניסטרטיבית מתפקדות. האיחוד האירופי, לדוגמה, עושה בתחום הזה עבודה לא רעה". מה באשר לישראל? "נכון שפה זה לא הצד החזק שלנו", קרמפף מודה.

5. מסתכלים קדימה. כל זה מוביל את קרמפף לעוד כלי אפשרי שהמדינה יכולה להשתמש בו, ולשיטתו בקלות יחסית: בנקים לפיתוח. "בשנות ה-50-60 לכל מדינה היה בנק לפיתוח, בדרך כלל בבעלות ממשלתית. זה בנק שמעודד השקעות בתחומים שהמגזר הפרטי לא נכנס אליהם, ובאופן הזה החברה (Society) מעצבת כיצד תיראה הכלכלה שלה בעוד 10, 20, 30 שנה. הרבה מהבנקים האלה נסגרו בשנות ה-80 וה-90 וזה בעצם ויתור של המדינה על עיצוב העתיד והעברת הסמכות הזאת למגזר הפרטי. כיום אנחנו רואים מגמה הפוכה, יותר ויותר בנקי פיתוח מוקמים על ידי מדינות ונעשים יותר דומיננטיים. גם בישראל ראוי לבחון את האפשרות הזאת".

ומה בישראל? שינוי בשיח הציבורי שעוד לא מופנם באוצר

"מה צריך לקרות כדי שלפחות חלק מהמכשירים שאני מצביע עליהם יאומצו?", שואל קרמפף, ועונה. "דבר אחד זה שינוי שצריך להתרחש בקהילת אנשי המקצוע. אתה צריך ידע ומומחיות כדי להשתמש בכלים האלה, להכיר את המערכת הכלכלית טוב כמו שאנשי האוצר מכירים, ולדעת ולהשתמש בהם בצורה נכונה ואפקטיבית. והדבר השני צריך להתרחש מלמטה, מצד קבוצות חברתיות שידעו להשתמש בשפה הזאת כדי לנסח את הדרישות שלהן. כלומר צריך חיבור בין פעילים בשיח הציבורי ואנשי מקצוע - וזה תנאי הכרחי, אולי לא מספיק, כדי שיהיה שינוי".

קרמפף אכן מזהה כיום שינוי בשיח הציבורי בישראל, ומזכיר מכוני מחקר או יוזמות כמו צוותי המומחים של המשבר (בה הוא פעיל), אם כי עדיין לא בקרב אנשי אוצר, שלדבריו עדיין לא "מפנימים את השינויים שמתרחשים בעולם".

ארגז הכלים שאתה מתאר נוטה לצד כזה או אחר במערכת הפוליטית? הוא לוקח לכיוון שמאלי יותר, או שגם מישהו מהצד הימני יותר יכול לאמץ אותו?
"יש סוגים שונים של שמאל וסוגים שונים של ימין. לא הזכרתי ארגוני עובדים, ולא במקרה. לא בגלל שאני מתנגד לארגוני עובדים. אני חושב שההשפעה שלהם במגמת ירידה. כך שמי שבא מהשמאל עם אוריינטציה של לבנות מחדש את מדינת הרווחה על בסיס מפלגת פועלים וארגוני עובדים, יגיד לי שאני איש ימין. מצד שני, העובדה שאני מייחס חשיבות לבעיית האי שוויון, והעובדה שאני לא פוסל התערבות (ממשלתית) יכולה לתייג את האמצעים האלה כשמאל. אבל אני מנסה לבנות גישה יותר פרגמטית, שאומרת יש פה ארגז כלים חדש, בואו נפתח את הראש, נראה איך אנחנו משתמשים בהם, ואיך אנחנו מתרגמים אותם למציאות הישראלית. כי צריך להגיד: זה אוסף של רעיונות. אין פה ממש תוכנית מפורטת. כדי לקחת את זה ולהפוך את זה לתוכנית מפורטת אתה צריך גם את הכוח הפוליטי וגם את המומחיות של הכלכלנים".

השינויים העיקריים שקרמפף מזהה

הממשלות נוטשות את הכללים - "גם 2008 וגם משבר הקורונה הבהירו כמה מסוכן לקבוע כללים, משום שלעיתים אתה חייב להגיב מספיק מהר כדי להגדיל את ההוצאה, כדי להגדיל את הגירעון"

הבנקים המרכזיים בחזית המהפכה - "הבנקאים המרכזיים הולכים צעד אחד הלאה, ומתחילים לדבר על בעיות של אי שוויון, של התחממות כדור הארץ. הם הופכים את עצמם לשחקן בתוך השיח הפוליטי"

אי השוויון בנכסים נכנס ללב השיח - "צריך לזכור שהבעיה של ריכוז הנכסים היא לא רק עניין של לקחת מהעשירים ולתת לעניים. הפערים בנכסים יוצרים גם פערי כוח פוליטיים מאוד גדולים"

לא על הצמיחה לבדה - "להסתכל לא רק על כמה מיוצר, על הייצור המצרפי, אלא גם על מה אנחנו מייצרים, מי מייצר ואיפה, אזה ענפים צומחים, מי מקבל את השכר עבור הצמיחה הזאת"

מסתכלים קדימה - "בשנות ה-50-60 לכל מדינה היה בנק לפיתוח. הרבה מהבנקים האלה נסגרו בשנות ה-80 וה-90 וזה בעצם ויתור של המדינה על עיצוב העתיד והעברת הסמכות הזאת למגזר הפרטי"

אריה קרמפף

בן 53 ,מרצה בכיר בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב יפו וראש צוות כלכלה ותעסוקה של "צוותי המומחים של המשבר", יוזמה אזרחית התנדבותית שהחלה לפעול בשנה החולפת ● מתמחה בכלכלה פוליטית של מוסדות מוניטריים ופיננסיים ובהיסטוריה כלכלית של ישראל, ועוסק בתפקיד של רעיונות כלכליים בעיצוב משטרים כלכליים ● את עבודת הדוקטורט כתב במכון כהן באוניברסיטת ת"א