הארכת הלימודים - כמו לשים פלסטר על שבר

לאחרונה הכריזו ראש הממשלה ושר החינוך על הארכת הלימודים עד סוף יולי, כי הרי התלמידים הפסידו לימודים, וצריך להשלים. נעזוב לרגע את העובדה שהמורים לא חוברו או עודכנו בהחלטה הזאת, שאין הכנה, שאין תקציב, שאין שיח בין הגורמים, שאין סנכרון כמו שראוי במקרים כאלה. מה עם המצב הנפשי של הילדים והנוער שלנו?

כמי שפוגש ומדבר עם הורים ומורים רבים, אני מתרשם ש"הספקים לימודיים" זה כמעט הדבר האחרון שמטריד אותם. הם עסוקים, מוטרדים ונדרשים לנזק העתידי האמיתי, שגדול עשרות מונים יותר - הריחוק החברתי, ההתמכרות למסכים, ההשתבללות בבית, היעדר המגע האנושי, תופעות הדיכאון המדווחות ואלה שלא.

כולנו רואים שהמורים והמנהלים, במסגרת יכולתם המוגבלת, עושים המון כדי להגיע לתלמידים, במצב בלתי אפשרי, ומנגד התלמידים שלנו בוהים בזום כבר שנה שלמה, מנסים ללמוד ולנווט במצב הבלתי אפשרי הזה, ומשרד החינוך לא הצליח לנסח מתווה לימודים ראוי ורלוונטי.

עברנו כבר שלושה סגרים "גדולים" (ועוד אחד "קטן"), ובכל פעם מחדש אנחנו עדים לכאוס ולחוסר החלטיות בנוגע לחזרה ללימודים, כאילו שלא הופקו הלקחים, היצירתיות נעלמה, והבהלה העיקרית היא על הפסד החומר הנלמד.

המספרים מדברים בעד עצמם: בכל הנוגע ללימודים מרחוק, סקר של מכון מדגם בשיתוף קרן טראמפ לחינוך, שנערך בקרב תלמידים בחטיבות הביניים, חושף כי מאז שהחלה הלמידה בזום, התלמידים לומדים פחות שעות, והפערים בין ההקבצות הגבוהות לנמוכות גדלים עוד יותר.

לפי הסקר, כ-62% מההורים וכ-57% מהתלמידים ציינו כי התלמיד חווה קשיים עקב המעבר ללימודים במתכונת הקורונה, והקושי העיקרי הוא להתרכז בשיעור (77%), להבין את החומר (68%) והצורך להתמודד עם עומס בלתי נסבל (67%). כמובן שגם היבטים רגשיים ולוגיסטיים מקבלים ביטוי: קושי נפשי (40%), קושי טכנולוגי (30%) והיעדר מקום שקט בבית (28%).

אין ספק כי לימודים זה חשוב לעתיד, אולם אפשר להשלים אותם גם בהמשך. יש תוכניות מגירה למצבים האלה. הנזקים הנפשיים, הבדידות, חוסר היכולת להחזיק שגרה, הדיכאון ותופעות הלוואי הקשות שהשיעמום ועודף המסכים מייצרים, הם המגפה האמיתית. בזה צריך לטפל, ועכשיו.

במסגרת סקר של קרן ברל כצנלסון, העידו כמעט חצי מההורים שהמשיכו לעבוד במהלך סגרי הקורונה, כי הם עושים ויתורים גדולים בגבולות שהציבו לילדים בנוגע לאוכל, זמן מסך, סדר יום וכו', על-מנת להצליח לעבוד, ורק רבע מהאימהות ו-20% מהאבות העידו כי הם עושים ויתורים בעבודה על-מנת לטפל בילדים כנדרש.

סקר נוסף שבדק מקורות דאגה, עיסוקים מרכזיים וחשיפה להתנהגויות סיכון של הנוער בזמן הקורונה, ונערך על-ידי מועצת ארגוני הילדים והנוער עם המשרד לחיזור וקידום קהילתי, מראה כי מרבית בני הנוער ישמחו להשתתף במפגשים חברתיים פיזיים, הנערכים בהתאם להנחיות, פעילויות ספורט והתנדבות.

עוד חושף הסקר כי מרבית בני הנוער נחשפו להתנהגויות סיכון של בני נוער שנשרו ממערכת הלימודים ולבני נוער בעלי מצוקה רגשית וחרדה. 32% מהם נחשפו לבני נוער שיכורים, ו-31% נחשפו לבני נוער המשתמשים ברשתות חברתיות כדי לפגוע. כלומר, פגיעה חסרת תקדים בציפור נפשנו שהיא נפשם של הילדים שלנו.

הקיץ לפנינו, ומזג האוויר מתחמם ומשתפר. מה עם תנועות הנוער? המתנ"סים? למה שתיכוניסטים לא ייצאו לעבודות חקלאיות? למחנות קיץ? למסעות בארץ? למה לא לחבר אותם לטבע ולסביבה, דווקא עכשיו? למה שלא יתווספו תקנים למכינות קדם-צבאיות ותוכניות שונות לשנות שירות?

נשמע הזוי ולא קשור למציאות? עם קצת רצון, מעוף ומנהיגות, זה אפשרי בהחלט. יש אנשים מעולים במשרד החינוך, אז למה זה מרגיש ששמים לנו פלסטר על פצע פתוח?

הכותב הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון