איך השפיעה הקורונה על ייצוג הנשים באקדמיה?

כשנשאלתי בשנה שעברה מה לדעתי יהיה מעמד הנשים באקדמיה בעשור הקרוב, ביקשתי לשרטט את העתיד בהתאם להתפתחות שלה בשני העשורים האחרונים. בניתוח התבססתי על פרסום המועצה להשכלה גבוהה ב-2019.

מהנתונים עלה כי חלקן של הנשים מבין הסטודנטים עמד בתשע"ט על כ-59%, לאחר עלייה משמעותית בהשתתפותן בלימודים אקדמיים, בעיקר בשנות ה-90. הנשים מהוות כיום רוב בכל התארים: בתואר הראשון - 58%, בתואר השני - 63% ובתואר השלישי -53%. עוד יש לציין כי שני תחומי הלימוד באוניברסיטאות שבהם ייצוג הנשים הוא הגבוה ביותר הם חינוך והכשרה להוראה וכן מקצועות עזר רפואיים (למעלה מ-80%).

מנגד, תחומי הלימוד שבהם ייצוג הנשים הוא הנמוך ביותר הם: מדעים פיזיקליים, מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב (כ-30%, בממוצע). למרות הגידול במספרן של חברות סגל בעשורים האחרונים, עדיין ניכר רוב גברי בקרב חברי הסגל הבכיר החל מדרגת מרצה בכיר ושיעורן של נשים בסגל הבכיר ו(שיעורן כפרופסוריות מן המניין לא עולה על 20% בממוצע).

כך, היררכיות הכוח נשמרות בין המקצועות השונים ובין התארים כבר בתהליך הלימודים ועד למשרות הבכירות( ועוד יותר נשים ממגזרים מוחלשים). זאת ועוד, האקדמיה עדיין מנוהלת על ידי רוב גברי, שטרם הפנים כי הייצוג הדל של נשים בעמדות מפתח הוא הפסד גדול לחברה הישראלית. במקום להיות נושאת הדגל לשינוי ערכי, האקדמיה עוד מערכת שמשקפת אי-שוויון מגדרי, שהוא בבחינת תופעה רחבה במוסדות שונים ובכללם הכלכלי, הפוליטי והתרבותי.

כאשת מדע ציינתי כי אני לא נוטה להתנבא ולכן הניתוח כולו נסמך על נתונים קיימים. נדמה כי לא שערתי מה טומנת בחובה שנת 2020. ב-11 במרץ הכריז ארגון הבריאות העולמי על וירוס הקורונה כמגפה מתפרצת; שבוע לאחר מכן כבר היינו מסוגרות בבתינו ב"שגרת קורונה" תחת צווי חירום, ובאחת השתנו חיינו, ולתודעתנו חלחלה ההכרה כי מה שהיה שוב לא יהיה כפי שהיה.

בתקופה זו עדין המגפה היא חלק מחיינו ובעיצומו של המשבר הכלכלי וחלקנו הפכו לנשים בסיכון. אם בשני העשורים הראשונים של האלף השלישי חשנו כי כל שנה מתקדמת מקודמותיה המגפה עלולה להחזיר אותנו עשרות שנים לאחור.

הנתונים מאוששים את העובדה כי בתקופת המגפה יותר נשים מגברים פוטרו מעבודתן, או הוצאו לחופשה ללא תשלום. אימהות שהתמזל מזלן להמשיך בעבודתן הרגילה מהבית מצאו את עצמן, עם השבתת מערכת החינוך, עובדות בעוד שלוש משרות ללא שכר: עבודה במשק הבית, בהורות ובעזרה לילדיהן בשיעורי הזום.

התברר, שאפילו בבתים שבהם שני ההורים שהו בסגר, נפלו המטלות הביתיות בעיקר על כתפי הנשים. זאת ועוד, רמת האלימות כלפי הנשים עלתה, והניהול של המשבר נשאר רובו המכריעה בידי גברים (הרי אנחנו במלחמה ונשים לא יוצאות לקרב). חיינו השתנו ללא הכר ואנו עדין לא יודעות לאן המסע הזה עדיין עומד לקחת אותנו.

למרות כל האמור לעיל, אני אופסימסטית: פסימית כי ייקח זמן עד אשר אי השוויון המגדרי יושג בכלל או לפחות יצמצם את הפער שנוצר כתוצאה מהמגפה. אני אופטימית כי אני מאמנה שאנו מסוגלות לעצור את ההידרדרות ולהחזיר את המצב לקדמותו תוך כדי התקדמות. היינו עדות ליכולתן של נשים בניהול המשבר. אני משוכנעת כי נשים רבות תחזורנה למעמדן הקודם והן לא תעצורנה.

הכותבת היא דיקן בית הספר לתקשורת, האקדמית נתניה