יום אישה שמח וכו'. אבל אני לא מרגישה חגיגית. אני מרגישה רע, רע מאוד. אני רוצה להתייחס לטקסט שהופיע בתוך פרויקט הנשים המשפיעות של עיתון גלובס, עיתון שמנוהל על ידי נשים. אני רוצה להתייחס לטקסט שהסביר למה לא צריך לבחור אישה משפיעה מענף הפרסום לגיליון החשוב של 50 הנשים המשפיעות.
לטענתה של העיתונאית ענת ביין-לובוביץ' מהפכת ה-Me Too פסחה על ענף הפרסום, שנותר עדיין בשליטת גברים שמרנים. הטקסט הזה היה אמור לכאורה לטלטל את הענף שלא השכיל לקדם את הנשים המוכשרות שלו. אבל לטעמי הטקסט עושה בדיוק את ההיפך, בונה ומעצים את מועדון הגברים האליטיסטי והסגור. והכל בשעה שדווקא יש בתעשייה נשים רבות וראויות לטעמי כמו נעמי וולפנר, המדהימה שמנהלת ביד רמה את UM Digital, חטיבת הדיגיטל של המשרד הגדול בישראל במקביל לעוד עשייה ויזמות.
ביין-לובוביץ' מציינת שמות של נשים מנהלות בענף אבל היא עושה את זה כמעט בשטחיות, מעין רשימת מכולת ללא ציון ממשי של העשייה ותוך השמטת אחרות כמו אימי עירון, מורתי ורבתי, יזמית פורצת דרך, שבנתה בעשר אצבעות מיזמים שיווקיים בלתי נשכחים. ויש עוד נשים בכל תחומי העשייה, קריאטיב, ניהול ואסטרטגיה.
לכולנו יש אחריות למצב, גם לעיתון. אחריות לדבר על המורכבויות, על הקשיים שיש לנשים בתחום. לשים זרקור על המגבלות שחוות נשים בתחום הפרסום, על הצורך שלנו לתת שירות 24/7, לעמוד בסטרסס (גם אם מדומה), בתחרות עזה, להתמודד עם כוח אדם בתחלופה גבוהה, להיכנס לחדרי ישיבות ש-90% מהם גברים.
איפה האחריות שלכן נשות גלובס לשבירת ההגמוניה של מועדון המנכ"לים שהקים את התעשייה הזו? למה לא לתת מקום לזווית שלנו, לניסיון שלנו? למה לא לשים בקדמה את כל הנשים שכן נמצאות בתפקידי מפתח? למה לא לשאול אותנו את השאלות הקשות?
ביום האישה הבא אני אבחר לציין נשים שמעצימות, יוזמות ומעודדות נשים אחרות ולא שוכחות שעוד לא השגנו מספיק, אני מקווה שגם אתם.
הכותבת היא מנכ"לית משותפת בגיתם BBDO
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
