חייבים לטפל באי השוויון: אין דמוקרטיה בלי צמצום פערים

שנת הקורונה האחרונה הביאה את ישראל לשפל כלכלי ושפל דמוקרטי. עד כאן הכל ידוע: כבר בפתח משבר הקורונה, הפערים החברתיים בישראל היו בין הגבוהים ביותר במערב ומעמד הביניים בה אחד המצומקים ביותר.

מטבע הדברים, משבר הקורונה החריף את המצב. החלשים ביותר סבלו הכי הרבה מהמשבר בזמן שתעשיות רווחיות כמו הייטק המשיכו לשגשג באין מפריע. לאחרונה מתברר שגם צעדי המנע הבריאותיים עלולים להרחיב את הפערים החברתיים, כאשר מערכת החינוך ממשיכה לסגור את שעריה ביישובים בעלי התחלואה הגבוהה ביותר, שהם בהכרח גם היישובים העניים ביותר.

בגזרת הדמוקרטיה, הציבור הישראלי נחשף לשיאים חדשים של היעדר שקיפות, קבלת החלטות מתוך אינטרסים זרים, אפליה ושרירות לב, שמתחברים כולם לתחושה קשה של חוסר אמון במערכת. מה שלא מספיק הודגש הוא הקשר ההדוק בין השניים.

במקומות רבים בעולם מתחוללת בעשור האחרון התחדשות רעיונית, שנולדה בעקבות המשבר הכלכלי של 2008. גלי מחאה שהתעוררו במקביל למחאת האוהלים שלנו, כמו אוקיופיי וול סטריט בארצות הברית או תנועת ה-15 במאי בספרד, דנו בצורה ישירה באי השוויון הכלכלי, בחלוקה מחודשת של ההון ובנזקי השיטה הניאו ליברלית, והעלו על נס את מדינת הרווחה.

לא פחות חשוב מכך, בפארק זוקוטי בניו יורק ובכיכר סול במדריד הדגישו המוחים את הדבר הבסיסי ביותר: לא תיתכן דמוקרטיה אמיתית במצב של אי שוויון כלכלי קיצוני המונע את ביטוין של שכבות רבות בציבור, ולא ייתכן דיון דמוקרטי אמיתי במנותק מדיון על צמצום הפערים.

עשור מאוחר יותר אפשר לראות את ההתפכחות שעברו רבים מחסידי השוק החופשי, ואת ההבנה הגוברת בדבר חשיבותה של התערבות המדינה בצמצום הפערים ובהגבלת כוחם של בעלי הון.

כלכלנים מובילים דנים ברצינות ברעיונות כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית, שנשמעו דמיוניים עד לפני זמן לא רב. חילופי המהלומות שמתחוללים בשנים האחרונות בין ממשלות כמו ארצות הברית ואוסטרליה לבין תאגידי על כמו פייסבוק, ממחישים בצורה הברורה ביותר כיצד התנהלות עסקית משולחת רסן מהווה סכנה ישירה לדמוקרטיה.

הכלכלה היא נקודת העיוורון בשיח הציבורי בישראל

באותו זמן, בישראל הכלכלה היא במידה רבה נקודת העיוורון של השיח הציבורי והפוליטי. בכלל, חייבים להודות שאנחנו הישראלים מגלים, באופן יחסי, אדישות לנושאים הכלכליים.

בצ'ילה, למשל, כמעט ארבעה מיליון אזרחים - למעלה מחמישית מאוכלוסיית המדינה - יצאו לרחובות בשנתיים האחרונות בתגובה להעלאת מחיר הנסיעה ברכבת התחתית בעיר הבירה. ניתן לדמיין אירוע דומה לזה בישראל?

מחאת קיץ 2011 אמנם נחרטה בזיכרון הישראלי כאירוע מרשים שעיצב את כל המחאות שבאו בעקבותיה, ואכן הייתה אירוע מרשים מאוד בקנה מידה מקומי - אך אפילו ממנה נפקד כמעט לחלוטין מקומו של שיח כלכלי פוליטי המחבר בין מציאות כלכלית לתפיסת עולם, בין אידאולוגיה למדיניות.

המחאה אמנם הכניסה לשיח מושגים כמו יוקר המחיה וריכוזיות, אבל במבט לאחור מעט מאוד, אם בכלל, השתנה בגזרה זו בעשור שחלף - לא במציאות ולא בשיח הפוליטי.

נתניהו התנער אז מטיפול ביוקר המחיה בטענה שמדובר במותרות שאינם בגדר "החיים עצמם", ונראה שעבור רוב הישראלים גישה זו ניצחה. התוצאה היא הוצאתה של הכלכלה מהשדה הפוליטי והפיכתה לעניין למומחים בלבד.

קשה להפריז בחומרתה של הסכנה שנשקפת ממצב זה: בחסות הוואקום, הפערים החברתיים מתרחבים, השיטה הניאו ליברלית מוסיפה לשלוט. מחאות כלכליות לובשות לרוב צורה של מחאות צרכנים סקטוריאליות, מבודדות, שלא מדגישות את התמונה הרחבה: אין זכויות אדם ללא זכויות סוציאליות, ואין שוויון בין אזרחים במצב של אי שוויון כלכלי.

בנוסף, כאשר האזרחים חשים שהמדינה מסירה מהם אחריות, מעמיקה את הפערים החברתיים ופועלת רק לטובת סקטורים מסוימים, התוצאה היא העמקה של העוינות וחוסר האמון של במערכת הדמוקרטית.

יש, בכל זאת, נקודת תקווה: למרבה ההפתעה אך באופן מתבקש, הממשלה מנהיגה לאורך רוב המשבר מדיניות של מענקים ודמי אבטלה שנועדו להבטיח את הישרדותם של אזרחים שנקלעו למצוקה.

מדיניות זו כמובן אינה חפה מכשלים ואינה מצליחה להתמודד עם מלוא המשבר, אך היא מבוססת על הנחת יסוד שנדמה כי נשכחה בשנים האחרונות, וצצה שוב בתקופת המשבר: לצורך קיומה של החברה בכלל, זו חובתה של המדינה להבטיח בצורה פעילה הכנסה ורמת חיים נאותה עבור כלל אזרחיה.

גם אחרי שנים של דומיננטיות ניאו ליברלית בישראל, הנחה זו זוכה להסכמה כמעט רווחת. מנגד, כל שיש לאנשי ימין כמו גדעון סער ונפתלי בנט להציע הוא הורדת מסים והקטנת ההוצאה הממשלתית - בדיוק הצעדים שהעמיקו את האי שוויון, ריסקו את מעמד הביניים והביאו אותנו למשבר הנוכחי עם מערכת בריאות על סף קריסה.

עד כה, המחנה הדמוקרטי לא השכיל לנצל את המצב כדי לפתוח בדיון נוקב על אידאולוגיה כלכלית ודמוקרטיה ולא מילא את הוואקום בתוכן חדש ונועז ובפתרונות חדשים ליציאה מהמשבר. אכן, התחדשות רעיונית מתרחשת לרוב ברגעי משבר, וזו ההזדמנות להוביל דיון כזה, דווקא כאשר הכלכלה והדמוקרטיה נמצאות בנקודת השפל שלהן.

הכותב הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל