"מה היא התערבות פוליטית?" - שאל השר אופיר אקוניס בראיון לגלי צה"ל בחודש שעבר, וענה: "משתמש שר הביטחון, ביושבו כשר משפטים, במתקן של משרד המשפטים, בניגוד מוחלט לכל כלל של חוקי הבחירות, עושה משם מסיבת עיתונאים פוליטית עם מסרים פוליטיים ומפלגתיים!"
קצפו של אקוניס יצא על סרטון שפרסם באותו יום בני גנץ. יו"ר כחול לבן ויריבו של בנימין נתניהו הצטלם בלשכתו, בגבו שני דגלי ישראל, מאחורי עורפו סמל המנורה וענפי הזית, והאשים את הליכוד בניסיון "לפגוע ברשות השופטת". כמו כן הוא הביע תקווה שהממשלה הבאה "תהיה בלי ביבי".
חוק דרכי תעמולה מ-1959 קובע כי "לא ייעשה שימוש, בקשר עם תעמולת בחירות, בכספים או בנכסים מוחשיים או בלתי מוחשיים" של גופים ציבוריים. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט עוזי פוגלמן, שממונה על אכיפת החוק, לא נדרש להתעסק בסרטון של גנץ כי איש לא התלונן עליו, אבל קודמו השופט חנן מלצר קבע לפני שנתיים שלא רק בנייני ממשלה ולשכות שרים הם "נכס כזה", אלא גם סמל המדינה עצמו.
נכס ציבורי הוא מושג גמיש. אקוניס עצמו מואשם כעת עם אנשי ליכוד אחרים בסוג מעניין של ניכוס, בעתירה חדשה שממתינה להכרעתו של פוגלמן. במוקד: מבצע החיסונים "חוזרים לחיים". תנועה בשם "אחריות לאומית" טוענת שנתניהו ומפלגתו משתמשים במרכזי החיסון לצורכי קמפיין. בוואלה דווח למשל על מסע שערכה ח"כ אוסנת מארק במרכזים כאלה. באור עקיבא היא עודדה את הממתינים "להודות על זה לראש הממשלה". אקוניס ליווה אותה באחד הביקורים.
אבל העותרים לא מלינים רק על הכנסת פוליטיקה למתקנים הפיזיים: הם טוענים שעצם המילים "חוזרים לחיים" הן נכס לא מוחשי בבעלות המדינה. הסיסמה שמובילה את מסע ההסברה של משרד הבריאות מככבת לאחרונה במודעות של הליכוד ושל נתניהו. היא מתנוססת במקביל בראש אתר המשרד ובראש עמוד הטוויטר של המפלגה. ב"אחריות לאומית" גורסים שנוצרה "זהות מוחלטת בין קמפיין משרד הבריאות לקמפיין מפלגת הליכוד". הגבולות בין הממלכתי לפוליטי נעלמו.
מותר להצטלם עם גשר, עם חייל אסור
נתניהו טשטש את הגבולות האלה גם במערכות בחירות קודמות. במרץ 2019 דיווחה טל שניידר מעל דפים אלה שנתניהו קיים אירוע בחירות עם שלטי הליכוד מאחוריו "כשהוא ניצב בבית ראש הממשלה בבלפור, בניגוד להוראות יו"ר ועדת הבחירות השופט העליון מלצר שאסר לקיים אירועי תעמולה בנכס הנמצא בבעלות המדינה". המעון ברחוב בלפור בירושלים הוא אמנם ביתו של נתניהו, אבל בניגוד לווילה בקיסריה - הוא שייך למדינה.
מרפאות, סמלים גרפיים, צירופי מילים, בתי מידות - מה עוד נמצא מחוץ לתחום? גשרים למשל. הגשרים שפעילי המפלגות תולים עליהם "פלריגים", שלטי השק הגדולים של המפלגות, נמצאים בבעלות המדינה. כמוהם שורה ארוכה של מבנים במרחב הציבורי. למעשה, למעט חצרות פרטיות, אסור לתלות שלטי תעמולה כמעט בשום מקום. איכשהו, למרות החוק, אי אפשר להתחמק מהם.
החוק לא מונע ממועמדים להצטלם עם גשר. במקרה של מתקני צבא המצב שונה. בחודש שעבר פסל פוגלמן חלקים מסרטון תעמולה של הליכוד שהציג את נתניהו יורד ממסוק, מלווה בחייל, כשלרוחב המסך נמתחת הכתובת "אני מגן על כולכם". אף שלא ניתן לזהות את החייל או את המסוק, פוגלמן קבע שהצופה הסביר יסיק שלפניו מסוק צה"לי וחייל צה"לי. פוגלמן הורה לעצור את הפצת הסרטון ולהחזיר אותו רק כשיוסרו הקטעים האסורים.
הבסיס לאיסור, שנתניהו כבר הפר במערכות בחירות קודמות, הוא סעיף מיוחד בחוק דרכי תעמולה: "לא ייעשה שימוש בתעמולת בחירות בצבא הגנה לישראל באופן העשוי ליצור רושם כי צבא ההגנה לישראל מזוהה עם מפלגה". תמיכה פשוטה בחיילי צה"ל, מציין החוק, מותרת.
גם אתם יכולים להיות נכס ציבורי
בינואר השנה הגיש עו"ד שחר בן מאיר עתירה לוועדת הבחירות המרכזית שדרשה להורות לרון חולדאי - שניסה אז את כוחו בהתמודדות לכנסת - לחדול מהשימוש בדף הפייסבוק שלו לטובת קמפיין הבחירות. בן מאיר טען שהדף הוא נכס של עיריית תל אביב-יפו. 57 אלף העוקבות והעוקבים שמקבלים את העדכונים בדף נרשמו אליו מתוקף תפקידו הציבורי של חולדאי, ואין לו רשות להפוך אותם פתאום לאוהדים פוליטיים.
פוגלמן השתכנע. כדי לקבוע אם הדף שייך לציבור, הוא הסביר, צריך לשאול שתי שאלות: מי הפעיל את הדף; וקולו של מי נשמע בו עד היום - זה של האיש הפרטי חולדאי, או זה של "ראש עיריית תל אביב-יפו". הסוגיה לא הייתה חדשה. היא עלתה בקמפיינים של כמה פוליטיקאים מקומיים בשנים האחרונות, ונקבע שכאשר החשבון משמש את הפוליטיקאי בכובעו הציבורי, העמוד ורשימת העוקבים הם נכס של הרשות המקומית.
אחרי שהתברר שעובדי עירייה סייעו בהפעלת העמוד של חולדאי, פוגלמן פסק שגם אם חלק מההודעות בדף כתובות בנימה אישית, "רבות אחרות קשורות קשר בל יינתק לתפקידו". חולדאי נדרש להחזיר את ה"נכס" לציבור ולפתוח דף חדש, פוליטי. פוגלמן הרשה לו לפרסם פוסט אישי אחרון ודי, שמזמין את העוקבים לשם.
ההבחנה בין התפקיד הציבורי והפוליטי בחוקי התעמולה הולכת ומתחדדת לאורך השנים. אבל היא נבלעת בסלט מוזר של הגבלות ארכאיות ששרדו משנות ה־50. ד"ר גיא לוריא וד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, חוקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה, פרסמו כבר שני ספרים על העדכונים הנדרשים בחוק דרכי תעמולה, ואף הציגו את ההצעות בפני ועדת ביניש שדנה בנושא. בשלהי 2017 המליצה הוועדה לנשיא המדינה לוותר על שורה של איסורים - "זריקת אור" (הקרנה) על מבנים, שימוש ברמקול, נשיאת לפידים. מסקנות הוועדה, אם תהיתם, טרם עלו לדיון רציני בכנסת ולא תורגמו לחקיקה.
לקריאה נוספת:
חוק הבחירות (דרכי תעמולה) - אתר נבו
"נתניהו עולה למתקפה מביתו בבלפור" - גלובס, 20.3.2019
דוח הוועדה הציבורית לבחינת חוק הבחירות (ועדת בייניש) - ועדת הבחירות המרכזית
"רפורמה בדיני תעמולת הבחירות" - המכון הישראלי לדמוקרטיה
החלטה בדבר דף הפייסבוק של רון חולדאי - יו"ר ועדת הבחירות המרכזית
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
