פחד, צפיפות וצעקות בדרך חזרה לישראל: אסף אוני עלה על טיסת חילוץ, והוא לא ישכח אותה הרבה זמן

טיסה 276 של חברת ישראייר מפרנקפורט המריאה ביום רביעי האחרון בשעתיים וחצי איחור, כשעליה הרבה מאוד ישראלים עצבניים, מעט מאוד מושבים ריקים וצוות שמנסה לעשות ככל יכולתו כדי לתמרן בין הפחד של הנוסעים להידבק אחד מהשני לבין העובדה שחלקם לא הקפיד על ההנחיות. מדינת ישראל הפכה את פרנקפורט לאחד משערי הכניסה היחידים אליה, ישראלים מכל העולם נוהרים אליה והתוצאה היא צוואר בקבוק שהופך את הנסיעה לישראל לקשה ומתישה, ואולי אף למסוכנת מבחינה בריאותית.

בצהרי יום רביעי היה שדה התעופה של פרנקפורט ריק כמעט לחלוטין. רק פינה אחת צדדית בטרמינל 1 של שדה התעופה הגדול ביותר בגרמניה שקקה פעילות - "טיסת החילוץ" היומית של חברת ישראייר השלימה את הליכי הצ'ק-אין האחרונים שלה. ארבעה דלפקים קיבלו את אחרוני הנוסעים. זמן ההמראה המתוכנן היה 17:25. שעתיים לפניה יצאה "טיסת חילוץ" נוספת של חברת אל על מפרנקפורט. יום לאחר מכן ייצאו שלוש טיסות.

בעבור מי שבאו לשדה באופן יבשתי המסמכים הקריטיים, הכוללים בין השאר בדיקת PCR שלילית ואישור הצהרה על בידוד נדרש, נבדקים כבר בשלב הצ'ק-אין. זה אולי לא מאוד מסובך לדעת מה צריך להביא, ומתי, אבל זה עדיין הליך חדש שחלק מהנוסעים נופלים בו. "מאמי, אני צריך שתמצאי לי את האישור בידוד שקיבלתי ממשרד הבריאות", אמר בטלפון נער מהחברה החרדית לאמו, שלא ממש הצליחה. נערה צעירה בכתה כשגילתה שאין לה את בדיקת הקורונה הנכונה כדי לקבל אישור להיכנס לארץ, וכי לא תספיק. גרמני שגר בישראל וקיבל אישור להיכנס לישראל למרות שאינו אזרח, ניסה לסייע לה ליצור קשר עם עורך דין. כל האחרים תושאלו, נבדקו על ידי הביטחון, ונשלחו לשער העלייה למטוס.

פחד וריחוק חברתי בשערים

שער 20B היה כבר החוויה הישראלית כולה. סיבוב נוסף של בדיקות ביטחון מקיפות, כרגיל ואז המתנה ארוכה ודי מורטת-עצבים בחלל סגור, שאת האווירה ששררה בו ביום רביעי האחרון אפשר להגדיר בצורה אחת - רעה. בעוד חלק קטן מהנוסעים הגיע מגרמניה, הרוב באו מרחבי העולם, שהו שעות ארוכות, לפעמים כל הלילה, בטרמינל הנטוש-חלקית של שדה התעופה ואז צבאו על שלושת הדלפקים שבשער העלייה עצמו כדי להוכיח שיש להם המסמכים הנכונים כדי להיכנס לישראל. חוסר השינה שלהם, הפחד של האחרים, החשש של כולם מכולם והנוכחות של מאבטחים חמורי-סבר ושוטרים חמושים, ללא שירותים או מכונות שתייה - עשו את שלהם.

זוג צעיר, האשה בהריון, התמקמו בפינת החדר וביקשו מכל מי שהתקרב אליהם להתרחק. הבעל פילס דרך בקהל לאשתו עם יד מושטת קדימה. אחרים גערו במי שלא שמר מרחק מתאים. "מה ביקשתי בסך הכל, תשמור מרחק של מטר וחצי!", צעק צעיר על שלושה גברים שעמדו מאחוריו ודיברו בטלפון. למען האמת, היה קשה לשמור על מרחק הולם בחלל, ובמיוחד בתור. זוג מבוגר התרעם על שלושה שחתכו אותם. "גם אני מבוגר", צעק הגבר במבטא אנגלו-סכסי, ודיילי הקרקע ניסו ככל יכולתם לאמת את המסמכים הכתובים חלק בעברית וחלק באנגלית, עם אווירת לחץ ו-ויכוחים שפורצים מדי פעם. "ידעתי שזה הולך להיות גרוע כשדמיינתי את זה, אבל איכשהו זה אפילו יותר", אמר אייל, צעיר ישראלי שחי בגרמניה ושב לארץ כדי להתחסן.

בינתיים, כמה אזרחים ישראלים ניצלו את הזמן בגייט כדי לסגור מראש ביטוח עם אחת מחברות הביטוח הישראליות המאפשרות להם לקבל את הזכות לקבל את החיסון בישראל. הם איבדו את התושבות שלהם בישראל ואת הזכאות לשירותי קופת חולים, אבל תמורת קרוב ל-200 אירו הם יוכלו גם לקבל ביטוח רפואי לשהות בארץ וגם לקבל את החיסונים בתום תקופת הבידוד. רבים מדברים על הצורך של ישראלים לשוב כדי להצביע או לצרכים משפחתיים, אבל רבים - תושבים קיימים וכאלה שיש להם הזכות להיות כאלה - פשוט מחפשים את ההגנה שהחיסון כבר מעניק לישראלים, בעוד מדינות אחרות מתמהמהות עם המבצעים שלהם.

סיפורי מסע נשמעו בין הנוסעים: זוג שנסע תשע שעות במכונית מפולין והשאיר את הרכב בחנייה ארוכת-טווח בשדה, זוג מבוגר מצרפת שלא אכל כלום מהבוקר בגלל שלא היה אוכל כשר וחיכה בכליון עיניים לקנות ארוחה במטוס. אייל, הצעיר הישראלי, אמר שזה הסיכון הגדול ביותר שהוא לקח בכל מגפת הקורונה, להצטופף כך בחלל סגור. הוא קצת נבהל מצעירה ישראלית שנסעה כל הדרך לפרנקפורט באוטובוס מפראג, מוקד רציני של קורונה, והשתעלה מדי פעם.

כך נראה צוואר בקבוק

הייתה גם קבוצה של כמה עשרות גברים מהחברה החרדית - רובם הגדול שוחטים ומשגיחי כשרות שחזרו מסיבוב של ארבעה חודשים בדרום-אמריקה. כדי לחזור לארץ, סיפר אחד מהם, לקחו טיסה פרטית מפארגאווי לסאו פאולו, משם טסו עם לופטהנזה כל הלילה, חיכו שעות בטרמינל ואז הציגו את המסמכים שיאפשרו להם לעלות למטוס. חלק יכולים לראות בכך דוגמה לדלת האחורית שבה הווריאנט הברזילאי יכול לחמוק לארץ, חלק את זכותם הלגיטימית של ישראלים מרחבי העולם לטוס ולחזור. "זו הפרנסה שלי, מה רוצים שאני אעשה", הוסיף הגבר.

בכל מקרה, חלק מהקבוצה מהחברה החרדית זכה להערות רבות מצד הנוסעים, שהסתכלו עליהם בחשדנות. במיוחד זכו לביקורת מי שחבשו את המסיכה בצורה שבה רק רצועה אחת מחוברת לראש, והיא עצמה מונחת ברפיון על הזקן. אחד מהם נקלע לעימות עם המבוגר שהתרעם על קיצור התור. "אתה חושב שהמסכות משנות משהו?", אמר, "אחרי זה כולנו נשב צפופים במטוס ונוריד אותן לאכול". שעתיים אחרי זה, בעלייה למטוס, הוא לא התאפק וכשזיהה שהמסכה של המבוגר ירדה מהאף והתמקמה באזור הסנטר, קרא לו בצעקות מאמצע המטוס: "שים מסכה! או שאתה רק יודע להעיר לאחרים?".

הסיבה המרכזית לעיכוב היתה העובדה שהיה צריך להנפיק לכל אחד מנוסעי הטרנזיט כרטיס, אחרי בדיקת כל המסמכים שלהם. בנוסף היה עניין תיקי היד, והמאבק של רבים להעלות את המטען שלהם למטוס ככבודת-יד, למרות המקום המוגבל בקבינה. "זה לא חריג", אמרה אחת הנציגות, "זה כל פעם ככה". רוצים לדעת איך נראה צוואר הבקבוק? דמיינו זה לצד זה עובדים ודיילים ישראלים וגרמנים, מאבטחים ישראלים, שוטרים גרמנים חמושים, ישראלים מכל הגילאים, ילדים צורחים ומבוגרים תשושים, שמחכים כולם בקוצר רוח לעלייה למטוס בחלל חם ודחוס.

המראה שקיבל את הנוסעים במטוס לא סייע להשרות ביטחון. הדיילים היו לבושים בסרבלים לבנים כמו במעבדה, והקבינה של המטוס עצמה מלאה בשפצורי איזולריבנד כסוף שנמתחים לאורכה ולפעמים גם לגובהה, ושהקנו לאיירבוס מראה מאולתר. הנוסעים עלו בתהליך שנמשך קרוב לשעה, ואז חיכו להשלמת הניירות. הזוג בהריון התחנן לקבל את הספסל הראשון והריק כדי להגן על האשה מהדבקה. הדיילים נעתרו. אף אחד לא הורשה לשבת במושב השלישי לידם. בשלישיית המושבים בצד השני ישבו ללא כל התנגדות או דרישת תשלום רב מבוגר, עוזרו הצעיר ועוד נוסע שהתלונן על בחילות. הם באו ממעמקי המטוס אחרי שהושלם תהליך הבורדינג.

כל השאר הצטופפו אחד ליד השני, במרווח של 30 סנטימטר בין ראש לראש. כפי שהכוונה המקורית בצמצום התחבורה הציבורית במדינות רבות היתה למנוע נסיעה בהם, עד שהתגלה כי נוסעים פשוט מצטופפים ומדביקים אחד את השני, כך טיסות החילוץ הללו עשויות להתברר בעוד שבועות אחדים כמוקדי התפרצות והדבקה, כמדגרות וריאנטים מרחבי העולם.

מסלול חתחתים שהמדינה מציבה לתושביה

בשעה 20:00 שעון ברלין המריאה הטיסה. קוצר הרוח הופגן גם במהלכה. אנשים גערו אחד בשני על אי לבישת מסכה, או כשהיא כיסתה רק את הפה. הדיילים נאלצו לאיים ארבע פעמים, במומחיות שבין איום לבין פנייה לשיתוף פעולה, בהעברת פרטים לרשויות בעת הנחיתה. מצד שני, החברה כן מציעה אוכל ושתייה, ומי שקנה אותם היה פטור מהצורך ללבוש מסכה. אם הייתה מעט מחשבה מושקעת בכך, ייתכן שכדאי היה לאכוף מספר מקסימלי של נוסעים, איסור על שתייה ואכילה במטוס, גם במחיר כרטיס גבוה יותר. אחרת, אנשים שעלו בריאים על המטוס עלולים להגיע לישראל כחולים, ויהפכו למדבקים בתוך יומיים-שלושה.

אחרי שלוש וחצי שעות נחת המטוס בנתב"ג. שם הדברים כבר איימו לצאת משליטה. הדיילים התחננו לכבד את נוהל היציאה החדש לפי שורות, אבל חלק לא כיבדו זאת. "נמאס לי מזה", אמר גבר צעיר ודהר לקדמת הקבינה. אחרים קמו וגדשו את המעברים. הדיילים עשו כמיטב יכולתם בהודעות שאיימו בהפסקת הליך הירידה מהמטוס.

בתום היציאה מהמטוס, קרוב לשעה אחת בלילה, היה נתב"ג פנוי יחסית והעניינים עברו במהירות. בקרת הגבולות נעשתה אוטומטית במכונות המפוזרות בשרוולים השונים, ואחריה הגיעו הנוסעים לאולם קבלת המזוודות. מי שרצה לשהות במלונית יכול היה לבקש אותה בשלב הזה, אבל רק נוסע צעיר אחד עמד בתור. לכל שאר הנוסעים לא היתה שום אינטראקציה עם הרשויות - כל הטפסים לגבי מקום הבידוד ומועד ההגעה מולאו מראש, אף אחד לא וידא את הכתובת שבה הנוסעים יהיו במהלך שבועיים של בידוד או את מספר הטלפון שסיפקו. אף אחד לא בדק אם המקום מתאים לבידוד עצמי או לא.

אחרי היציאה לאולם מקבלי הפנים הריק והחסום לכניסה מבחוץ, הופנו הנוסעים שמאלה למבנה שבו מתקיימות בדיקות הקורונה שהפכו לחובה לכל מי שנכנס לישראל. איש עסקים אחד הופתע לגלות שהוא צריך לעשות עוד בדיקה, לעמוד בעוד תור. הוא כבר ראה את עצמו בחוץ, והחל לצעוק על כולם. "זאת מדינה היסטרית, אתם איבדתם את זה!" הוא צעק, כשאף אחד לא מתרגש סביבו. כולם הבינו שמדובר בשחרור עצבים. "אני מחוסן פעמיים, נבדקתי לפני יום בפרנקפורט ועכשיו אני צריך עוד בדיקה? אתם משוגעים".

אחריו, גבר צעיר החל לצעוק שהתור המהיר לבדיקות הקורונה למי שנרשמו מראש איטי יותר מהתור הרגיל, ושיש אנשים, כמו אביו המבוגר שעמד מאחוריו, "שלא יכולים לעמוד יותר". קציני הביטחון ניסו להרגיע את איש העסקים, אשה שעמדה בראש התור הציעה לגבר הצעיר לקדם את אביו במקומה.

התור לבדיקות נמשך רק רבע שעה, שבתומה עובדים מיומנים דחפו שני מטושים - ללוע ולאף - וסיפקו בתמורה צמיד בצבע ורוד-כתום שהבטיח את היציאה מנתב"ג. אחד אחרי השני יצאו נוסעי טיסה 286 מפרנקפורט, שהגיעו מכל העולם, לאוויר החם במפתיע של אחרי חצות בנמל התעופה בן גוריון. 180 בני אדם, פחות או יותר, עברו את מסלול החתחתים שמציבה המדינה בפני תושביה. ברוכים הבאים לישראל.