משלבים כוחות: הרביעייה שרוצה לעצור את סין

ביום שישי, בקלות רבת החן השמורה לפגישות וירטואליות, התקיימה ועידת הפיסגה הראשונה מאז ומעולם של "הרביעייה", שאולי תהפוך לשביעייה, שאולי תהפוך לברית צבאית ופוליטית באסיה ובאוקיאנוס השקט. משימתה הלא מפורשת, אבל הגלויה לכול, היא לבלום את סין. היו שם נשיא ארה"ב וראשי הממשלות של הודו, של יפן ושל אוסטרליה.

דוברת הבית הלבן העניקה קונטקסט: "העובדה שזו אחת הפגישות הרב־צדדיות הראשונות של הנשיא ביידן מעידה על חשיבותו של שיתוף פעולה הדוק עם בעלות בריתנו ועם שותפותינו באיזור האינדו־פסיפי", זאת אומרת האוקיאנוס השקט והאוקיאנוס ההודי. היא פירטה את נושאי השיחה. סין לא הוזכרה כלל, אבל סין ריחפה על פני המים.

משרד החוץ של הודו התקרב קצת יותר אל אפיון היעד האסטרטגי: "שמירת החופש" באיזור שני האוקיאנוסים. הודו יודעת בדיוק על מה היא מדברת. החודשים האחרונים עמדו בסימן מתח צבאי לאורך גבולה המשותף, הארוך והמסובך עם סין. תקריות גבול מקאבריות עלו בחיי עשרות חיילים הודים וסינים. איש מהם לא נהרג באש חמה, מפני שהסכם קודם אסר נשק חם לאורך הגבול. הם הוכו, נחנקו ונחבטו. גם כך, ואולי בדיוק כך, החרדה בהודו גברה מאוד.

נאט"ו וסנט"ו וסיט"ו ופאט"ו

פעם, בימי המלחמה הקרה, כאשר הכול ידעו את מקומם הטבעי במפה הבינלאומית, ארה"ב קיוותה להקיף את כדור הארץ בבריתות הגנה. הדמוקרטיות המערביות ובעלות בריתן עמדו במגננה נואשת נגד קומוניזם אגרסיבי ושופע ביטחון.

בצפון עמדה להיות נאט"ו, הברית הצפון־אטלנטית; במזרח התיכון עמדה להיות סנט"ו, ברית המרכז, או "ברית בגדאד" (בעיראק עדיין שלט מלך פרו־מערבי); בדרום מזרח אסיה עמדה להיות סיט"ו; בדרום האוקיאנוס השקט עמדה להיות אנזו"ס (אוסטרליה, ניו זילנד). אפריקה עדיין היתה בשלטון אירופי. בדרום אמריקה היה קצת יותר מסובך.

חוץ מנאט"ו, אף אחת מן הבריתות האלה לא מילאה את התפקיד המיועד לה. בדרך כלל הסיבה היתה שההיסטוריה חלפה על פניהן בריצה. המזרח התיכון נפל עד מהרה תחת השפעה סובייטית. מהפכה הוציאה את בגדאד מן הברית הקרויה על שמה ב־1958; מהפכה הוציאה את איראן בתחילת 1979. אף אחת מן הבריתות האלה לא יכלה להחזיק מעמד בלי ארה"ב. הקונגרס לא רצה עודף כזה של מחויבויות מעבר לים.

ברית אחת שדובר בה, אבל לא התקרבה כלל לרקום עור וגידים, זכתה לכינוי פאט"ו, ברית האוקיאנוס השקט. היא מדוברת או נרמזת ביומנים דיפלומטיים ועיתונאיים מתחילת שנות ה־50 של המאה שעברה. היא עמדה להקיף את האזור הגיאוגרפי הגדול ביותר והפרוץ ביותר, מקוריאה ויפן בפאתי צפון מזרח, ואלסקה בצפון מערב, עבור בטייוואן ובדרום מזרח אסיה, דרך האיים הקטנטנים של דרום האוקיאנוס השקט, וגמור באוסטרליה ובניו זילנד. ברית המועצות היתה היריבה הגדולה, אבל סין הקומוניסטית כבר ביצבצה.

אובמה פונה אל אסיה

פאט"ו לא יצאה מן הטרקלינים הדיפלומטיים. ארה"ב הייתה קשורה בבריתות דו־צדדיות עם משתתפותיה הפוטנציאליות. הן הוזמנו לתרום כוחות למלחמות שארה"ב ניהלה תחילה בקוריאה, אחר כך בווייטנאם, לימים גם באפגניסטן ובעיראק. ברית המועצות התפרקה ב־1991, ויעברו עוד 20 שנה לפני שרוסיה תחזור ותיתפס כיריבה צבאית ואסטרטגית. סין נפלה על צווארה של ארה"ב בסוף שנות ה־70, והייתה עסוקה ב־20 השנה הבאות ברפורמות כלכליות.

רק בעשור שעבר התחדשה ההכרה שבאוקיאנוס השקט יש ואקום מסוכן, והגנתו מחייבת מאמץ מוגבר. ברק אובמה העמיד את "הפנייה אל אסיה" בראש סדר היום האסטרטגי של ארה"ב. הוא רצה להקטין את התחייבויותיה של אמריקה באירופה ובמזרח התיכון. כך צריך להבין את "האתחול" הכושל שלו עם רוסיה, ב־2009; כך צריך גם להבין את נכונותו לוותר על סוריה, ואת תקוות־השווא שלו לתקן את דרכיה של איראן באמצעות ההסכם הגרעיני של 2015.

בלימת סין לא הסתמכה רק על מהלכים צבאיים. הצורך להציג חלופה להשפעתה הכלכלית של סין הביא את אובמה לחתימת הסכם הסחר החופשי של האוקיאנוס השקט ב־2016, שכלל ארצות משני צדי האוקיאנוס, ביניהן ארה"ב עצמה, יפן, מקסיקו, וייטנאם, אוסטרליה וקנדה.

ההסכם לא הוגש לאשרור הסנאט בוושינגטון, וממילא לא נכנס לתוקף. בינואר 2017, מייד עם כניסתו לבית הלבן, דונלד טראמפ קרע אותו לגזרים. הוא שנא כל הסכם סחר חופשי רב־צדדי, יהיה ההקשר הרחב שלו אשר יהיה. אבל ממשלו גילה עד מהרה את הסכנות הנובעות מן הוואקום האסטרטגי. פאט"ו נוערה מן הנפטלין.

להוסיף את הדגמ"ח לצילינדרים

ב־2017 נוצרה "הרביעייה": ארה"ב, הודו, יפן ואוסטרליה. היא התנהלה לאיטה, בדרג של ביורוקרטים בכירים. היא קיבלה ביטוי צבאי באמצעות מה שמכונה "תמרון מלבר" (Malabar). זה תרגיל ימי שנתי, שהודו וארה"ב התחילו עוד ב־1992, במי מפרץ בנגל, בצד המזרחי של הודו. ב־2018 נערך תמרון משותף ליד האי האמריקאי גואם, הנמצא קצת יותר משליש הדרך בין יפן לאוסטרליה. ב־2019 התמרון התקיים ליד חופי יפן.

בנובמבר שעבר הוזמנו גם אוסטרליה ויפן למלבר (ששדה הפעולה שלה כלל הפעם גם את הים הערבי, מערבה מהודו). זה אמנם לא היה תמרון מסיבי. ארה"ב שלחה רק משחתת נושאת טילים. אבל כאשר שותפות בהסדר רב־צדדי מתחילות להוסיף דגמ"ח לצילינדרים קצת קשה להחמיץ את המסר.

בלימת סין סמוכה עכשיו אל סדר היום האסטרטגי של כל המשתתפות ברביעייה, וגם אל מצטרפות פוטנציאליות. הדוח הראשון בענייני בטחון לאומי של הבית הלבן מאז השבעת ג׳ו ביידן הטעים בחודש שעבר את "כוחה הכלכלי, הדיפלומטי, הצבאי והטכנולוגי" של סין "להעמיד בסכנה את יציבותה של המערכת הבינלאומית ואת פתיחותה".

עצם האיפיון הזה אינו חדש. לפני 20 שנה, ג׳ורג׳ בוש הבן הכריז ש"סין אינה שותפת, אלא יריבה". זה לא מנע אותו מלהעניק לסין את המתנה הגדולה ביותר שעלתה על הדעת: מעמד של "כלכלת שוק", שאיפשר לה להצטרף את ארגון הסחר העולמי. אבל ימי בוש הראשונים עמדו בסימן של "עולם חד־קוטבי", שבו ארה"ב הכתיבה את הטון. הצורך שלה בשותפים היה מוגבל, לפחות לפי דעתה.

חידוש של שותפות אסטרטגית אותנטית עם בעלות ברית הוא עכשיו יעד מוצהר של ממשל ביידן. "אמריקה חוזרת", הכריז הנשיא לפני שלושה שבועות. בעלות הברית והשותפות הפוטנציאליות שמחו לשמוע - אבל הן גם התעניינו לשמוע שדונלד טראמפ עשוי לחזור ולהתמודד על הנשיאות, בתמיכה מסיבית של מפלגתו.

מהירות הסתלקותו של טראמפ מהסכם הסחר החופשי של האוקיאנוס השקט דחפה את השותפות בהסכם המבוטל אל זרועותיה הכלכליות של סין. אפשר לסלוח להן אם הן שואלות את עצמן כמה זמן ארה"ב תישאר נאמנה להבטחת ביידן.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny