הקורונה הכלכלית: תוכנית חדשה - בשורות ישנות

בתחילת השבוע שעבר פרסם משרד המשפטים טיוטה לתוכנית מענקי האבטלה החדשים של משרד האוצר. מאחורי הקלעים, כך נראה, התחולל קרב בין אגף התקציבים באוצר ובין אנשי המוסד לביטוח לאומי.

אנו שנה לתוך מגפה כלכלית ששמה קורונה והבעיה הקטנה היא שאין למדינה תקציב. הצרה הגדולה היא שאין יצירתיות ולא מבינים את הבעיה. כבר בתחילת הקורונה הצבעתי על כך שהפתרונות הממשלתיים ממוקדים במקומות הלא נכונים.

לדוגמה, יוזמת הממשלה להעניק מאות מיליוני דולרים ביטחונות למשקיעים מוסדיים ישראליים להשקיע בהייטק, הפרויקט של האוצר וידידי יוג'ין קנדל לא היה נצרך ולמפרע הוכח שזה היה אפילו הזוי נוכח ריבוי הנזילות וההשקעות בהייטק הישראלית בשנה האחרונה.

במשבר דרמטי כמו הקורונה, אנו נדרשים לשאלות כמו תפקידה של החברה בכללותה, תפקידם של בעלי עסקים, בעלי הון ותפקידו של השלטון נוכח פגיעה קשה בעסקים. מה היחס בין שלטון מקומי לשלטון מרכזי והאם אבד הכלח על הביטוח הלאומי? שאלה נוספת שראוי להעלות בתקופה זו היא חלוקת המשאבים בין העובדים שאולי איבדו את פרנסתם ובמקביל להקצות משאבים לקראת פיתוח התשתיות האנושיות, הדיגיטליות והפיזיות ליום שאחרי המשבר.

לצערי, כבר עם תחילת התפשטות הקורונה, ניתן היה לראות כי ממשלת ישראל ופקידיה אבחנו בצורה לא נכונה את המכה הכלכלית. הם התייחסו לקורונה כאל אירוע בעל מאפייני סיכון או בעיית נזילות, כאשר למעשה הקורונה - ובעיקר הנחיות שמירת הבריאות - הובילו את העולם העסקי כולו לאי-ידאות מוחלטת, ולשינוי מבני בחלקו.

כלכלה מודרנית היא מערכת מורכבת. מניסיוני, פקידי ממשל ואנשי משרד האוצר מנתחים את הבעיות והאתגרים בצורה פחות טובה משאר השחקנים בשוק, מסיבה פשוטה: אבחון לא נכון של הבעיה עימה מתמודדים.

היום הבעיות הן מולטי-דיציפלינריות ותואר בפק"ם אינו כלי מספקת להבנת וטיפול באתגרים שהם בבסיסם אי-ודאות. חוסר היכולת לאבחן את הבעיה נובע מניתוק מהשטח וחזרה עם אותן תוכניות מגירה.

לו היה מתקיים מפגש כזה, השטח היה מבהיר מעבר לכל ספק כי לא מדובר בבעיית נזילות שתיפתר על ידי מלגת מעבר גרידא, אלא היעלמות של ביקושים למוצרים ושירותים מוכרים. וכמובן כל זה ללא ודאות לגבי תאריך סיום הקורונה הכלכלית.

במקביל, הקורונה הובילה בחלק מהענפים להאצה טכנולוגית, שיוצרת בעיית תעסוקה לטווח ארוך - ולא רק לכמה חודשים או אפילו שנה. כעת, חלק מאותם אנשים שאיבדו את פרנסתם - בה השקיעו במשך שנות לימוד, הכשרה וצבירת ניסיון - נדרשים להתמודד עם שוק שונה בתכלית מזה שנכנסו אליו.

לא מדובר בכישלון שלהם, אלא במחסומים גאוגרפיים, צניחה ביכולות הכלכליות של הצרכנים ולעיתים אף בוויתור כולל על אותם עובדים בשל התייעלות טכנולוגית. ולכן, גם סדר העדיפויות ומה שמים בראשו לקו בחסר.

באופן אבסורדי, כמו חקלאי עשיר מקראי שמכלה את שדהו ולא משאיר עודפים לנזקקים, הפלסטרים הבנליים שנועדו להקל את המצוקות הכלכליות של האזרחים - כמו חלוקת המענקים לאזרחים - מייצרים את הלחץ המי\רבי.

השדר שהם מעבירים לאזרחים הם שהממשלה בעצמה חיה בחוסר ודאות דומה לזה שהיא הכניסה (במאמציה לשמור חיים) את האזרחים ובעלי העסקים - קטנים כגדולים. כך שנה חולפת, העובדים ובעלי העסקים מתבגרים בשנה ולא יוצאים עם מיומנות נוספת מאלו איתן נכנסו למשבר, אלא דורכים במקום ואף נסוגים לאחור.

הממשלה ופקידיה צריכים לנהל את הכלכלה מתוך עקרונות של אחווה, להביט במציאות במשקפיים של אחריות וערבות הדדית, על בסיס של שותפות יחד עם האזרחים ובעלי העסקים - ולא רק ממבט על.

אנחנו צריכים לשאוף להגדיל את העוגה מתוך העשרת ההון האנושי והעלאת רמת ההשקעה באנשים ולא סתם חלוקה כדי שהאזרחים ישבו בשקט עד הבחירות הבאות. זו הגישה בה אני נוקט לפני שאני מקבל החלטה אם להשקיע בגוף מסוים או לא - ואם הממשלה, שריה ופקידיה היו נוקטים זאת, בוודאי הייתה נוצרת כאן גישה כלכלית טובה יותר.

הכותב הוא איש עסקים, שותף בקרן אלף ומחבר הספר "שבט שואג, כלכלת אחווה מקודש הקודשים למאה ה-21"