"צדק חלוקתי" בשירות קבוצות לחץ פוגע בחוסנה הביטחוני, ההתיישבותי והתזונתי של ישראל

הקורונה זימנה למדינת ישראל הזדמנות חשובה והדגישה את חיוניותה ואת ערכה הלאומי של החקלאות. אחרי שנים רבות, הציבור הישראלי "נזכר" בחשיבותה של החקלאות הישראלית, בתרומתו האדירה של המרחב הכפרי - לרבות לביטחון המזון של ישראל - ובהישגים הרבים אליהם מגיעים המגדלים למרות ההתמודדות היומיומית שלהם עם קשיים.

והנה, במקביל לחיבוק החם המתקבל מהציבור ובניגוד להגיון הבריא, מביטים החקלאים ורואים בעיניים כלות כיצד השלטון, שאמור היה להבין את הערך הגדול הטמון במרחב הכפרי של ישראל ולעודד את פיתוחו, עומד מן הצד בחוסר מעש, תוך שהוא מאפשר לשיח משפטי שגוי ומגמתי, מובל על-ידי קבוצות לחץ, להשתלט ולפגוע בפיתוחו של המרחב הכפרי, ולמעשה - לחבל באינטרס לאומי.

בשנים האחרונות אנו עדים למגמה מתלהמת נגד ההתיישבות המתנהלת בכסות של "שיח משפטי". מגמה זו מובילה לעצירת פיתוחם של המרחב הכפרי והחקלאות בישראל, המרוכזים מאז קום המדינה בעיקר בפריפריה, בגבולות הארץ, באזורי העימות ובאזורי העדיפות הלאומית של ישראל.

כמעט כל אימת שמתגבשת או מתפרסמת החלטת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) הנוגעת בזכויות ההתיישבות ובפיתוח החקלאות בעיקר באזורי הספר, וזאת כמובן אחר שעוכבה כמה שנים, מוצפים בתי המשפט במדינת ישראל בעתירות של קבוצות לחץ, בהן "הקשת המזרחית" ונוספות, המתנגדות לכך בשם "הצדק החלוקתי", כלומר - טוענים לסכנה לפגיעה בחלוקה הצודקת של משאבים בבעלות המדינה.

מעבר לעובדה שהדיון בבתי המשפט מעכב גם הוא בזמן נוסף את ביצוע ההחלטה, ההתלהמות וההשתלטות של בעלי האינטרס על השיח בתחום ניהול הקרקעות וההתיישבות מבטלת או מביאה לשינוי החלטות רמ"י, וכך נבלמות יוזמות רבות שמטרתן קידום החקלאות בישראל או פיתוח ההתיישבות בפריפריה, דבר הפוגע הן בהתיישבות והן בחוסנה הביטחוני והתזונתי של ישראל.

האשמה בכך היא ממשלת ישראל, שאינה פועלת בכלים הנמצאים ברשותה כדי למנוע את המצב הקיים, שלמעשה פוגע לא רק בחקלאות ובהתיישבות - אלא גם במדינת ישראל כולה ובכל אחד מאיתנו כפרט. מהממשלה, ולא מבתי המשפט, מצופה לתעדף שיקולים כמו אחיזה בקרקע, שמירה על גבולות המדינה וקידום החקלאות, לתקן חקיקה על-מנת שרשות מקרקעי ישראל תהא מחויבות לשיקולים אלה, להקצות תקציבים לפיתוח המרחב הכפרי והחקלאי, להעניק למגזר ההתיישבותי סמכויות פנימיות לניהול עצמי ועוד.

בעבר, כשהיה דרוש להקים מדינה, לא היה ספק בדבר חשיבותם של ההתיישבות והחקלאות. מפעל הייצור החקלאי האדיר שפועל בישראל זכה לסיוע וגיבוי פרו-אקטיבי משלטונות ישראל, שהבינו היטב כי מעבר לצורך בייצור מזון לאוכלוסיית ישראל הגדלה כל העת, ומעבר לכך שמדובר בענף שיכול לפרנס ולספק תעסוקה לתושבים רבים במדינה, החקלאים גם תופסים שטחים נידחים שלרוב אינם מיושבים, ולמעשה מגנים על הגבולות בגופם.

עברו לא מעט שנים מאז קום המדינה, אך ישנם דברים שלא השתנו מהותית, בהם העובדה שישראל היא מדינה מאוימת ביטחונית, דבר המחייב נוכחות פיזית בגבולות המדינה; ובהיבט הכלכלי, כפי שמשבר הקורונה הוכיח לכולנו, התלות בתוצרת חקלאית מיובאת היא בעייתית ואף מסוכנת.

למרות חשיבותה, בשנים האחרונות נדחקה החקלאות וכבר אינה נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי. משרד החקלאות, שהיה בעבר תיק מבוקש ומשפיע מאוד מבחינה פוליטית, קוצץ מתקציביו וירד מגדולתו, והפגיעה המתמשכת גורמת לחקלאים ולתושבים נוספים להתייאש ולנטוש, מגמה שבחובה סכנה אמיתית בכל היבט שהוא - ביטחוני, תזונתי, חברתי, סביבתי.

רגע לפני בחירות נוספות, זה הזמן להשיב את החקלאות וההתיישבות למקומם בסדר העדיפויות הלאומי. אין ספק כי יש ערך ל"צדק החלוקתי"; קרקע היא בהחלט משאב שיש לחלקו באופן הוגן בין כל האזרחים, אך יש מקום לצדק חלוקתי ענייני ולא דמגוגי. אנשים אינם "נוהרים", בלשון המעטה, לעסוק בחקלאות או לחיות באזורי הגבולות המרוחקים, גם אם יינתנו להם שטחים לפיתוח כזה או אחר.

אם הממשלה תגדיר מדיניות כוללת, בחקיקה או בכל אמצעי אחר, המורה על כך שהמדינה רואה בקרקע כמשאב ציבורי שתכליתו קידום ההתיישבות והספר, הבטחת הביטחון התזונתי והסביבתי, ותחזור שוב לראות בקרקע אמצעי לפיתוח הכלכלי של המרחב הכפרי לטובת המדינה כולה - המצב ישתנה, החקלאות תחזור לפרוח, וכולנו נרוויח. זה קורה במדינות אחרות, ואין סיבה שזה לא יקרה גם אצלנו. מדובר באינטרס לאומי, לא פחות מכך.

הכותבת היא שותפה במשרד עורכי הדין דנינו-שי-משה ושות', מומחית למקרקעין ולמשפט חקלאי והיועצת המשפטית של התאחדות חקלאי ישראל