משרד החינוך אינו מסוגל לקדם את החינוך בישראל למאה ה-21

מבקר המדינה פרסם דוח קודר על ניסיונות משרד החינוך להתאים את הלמידה בישראל לאתגרי המאה ה-21. כדי לתפקד במשק הגלובלי, צעירים ישראלים צריכים לשלוט באנגלית, מתמטיקה, תכנות, ומדעים מדויקים. חשוב מכך, הם צריכים ללמוד כישורי עבודה קריטיים: חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות בזמן אמת, היכולת לתרום לעבודת צוות.

משרד החינוך סימן כמטרה התאמת מערכת החינוך למאה ה-21 עוד מ-2013, אך לא השלים אפילו תכנית לביצוע ההתאמה, קל וחומר שטרם יישם כזאת. שורש הבעיה אינה מופיעה בפירוש בדוח המבקר אלא עולה מבין השורות: הבעיה איננה שמשרד החינוך התרשל בביצוע משימותיו אלא שאינו מסוגל לבצע אותם.

90% מכוח האדם במטה משרד החינוך ובמחוזות מוקדש למיקרו-ניהול של אלפי בתי הספר. תכניות הלימודים, שעות ההוראה, הבגרויות, ועוד עשרות אם לא מאות פעולות - לכל אחת מהן ביורוקרטיה ייעודית. לכל הגורמים הללו אינטרס מובנה בכך שהדברים לא ישתנו: הבגרויות ימשיכו לבחון את הידע של המאה האחרונה, המורים ילמדו לקראתם, תכניות הלימודים יותאמו להם, וכן הלאה. שכלול תכנית הלימודים היא לכאורה תפקידה של המזכירות הפדגוגית, והיא אף ניסתה לעשות זאת, אבל המשרד מתנהל כאוסף של אחוזות פאודליות, שכל אחד חולש כבר שנים - דורות - על הנתח שלו במערכת. למערכת מסובכת זאת אין בעל בית אמיתי. אין פיגורה סמכותית, ודאי לא השר והמנכ"ל שלו שלרוב אינם מבינים אפילו במה מדובר, שיכול לסמן יעד המחייב את כולם, לרכז אמצעים ולהכריח את כולם להתאים את עצמם למשימה הלאומית הקריטית של קידום החינוך לתוך המאה ה-21.

בעיה נוספת בקידום חינוך המאה ה-21 היא שאין מי שילמד אותו את התלמידים. המבקר מציין כי אפילו המל"ג לא השכיל להרחיב את משאבי ההשכלה הגבוהה המוקדשים לטיפוח די עובדים בעלי מיומנויות המאה ה-21. במערכת החינוך הבעיה חריפה פי כמה. שוב, שורש הבעיה אינה מופיעה בפירוש בדוח המבקר אלא עולה מבין השורות. יש במערכת מורים ומנהלים מצוינים, אבל לרוב כוח האדם בהוראה הוא בינוני. שיטת הניהול הריכוזית של משרד החינוך והמבנה הנוקשה של ההסכמים הקיבוציים אינם מאפשרים למשוך לתוך המערכת ולתגמל כראוי את כוח האדם המוכשר שהוא נחוץ לו או להעניק למורה מעולה החופש ללמד כפי שהוא מבין. מה שנחוץ הוא לבזר סמכויות למנהלים, כולל תקציבים שקליים חופשיים שבהם יוכלו למשוך כוח אדם איכותי למערכת ולתגמל אותו כראוי.

המפתח לקידום חינוך המאה ה-21 בישראל אינו איזה שינוי פדגוגי שיש לבצע באופן ריכוזי אלא בראש ובראשונה שינוי ארגוני. שכלול יעדי החינוך בכל הרמות צריך להפוך לתפקיד הקבוע והמרכזי של משרד החינוך; עליו לקבוע יעדים, לתגמל בתי ספר שעומדים בהם, לסגור בתי ספר שכושלים לאורך זמן ולהחליפם באחרים. אינו צריך לנהל בעצמו את בתי הספר, ואותם 90% מכוח האדם שלו המוקדשים למטרה זאת מיותרים. את סמכות הניהול ושליטה בתקציבים יש לבזר לרשויות המקומיות ולמנהלים, ואת ההחלטות כיצד ללמד, את מי להעסיק כמורה וכמה לשלם לה יש להשאיר בידי האחרונים. כל עוד שינויים ארגוניים אלו מתעכבים החינוך בישראל יישאר תקוע אי שם באמצע המאה ה-20 או ה-19.

הכותב הוא חוקר חינוך וראש צוות המחקר של הקואליציה לאוטונומיה בחינוך