מדיניות נתב"ג הפוסט-ציונית של ממשלת ישראל

ביום רביעי קבע בג"ץ כי המדיניות הנוכחית של הממשלה, המגבילה את הכניסה לארץ והיציאה ממנה של אזרחי ישראל, איננה חוקית. קביעת בית המשפט מחדדת עוד יותר את הדיון הציבורי סביב האיזון הנכון בין זכויות האזרח הבסיסיות לבין צורכי בריאות הציבור. יחד עם זאת, בית המשפט לא התייחס לסוגיה בעייתית אחרת, שמהווה גם היא בסיס לפסילת המדיניות הזו ונוגעת להגדרתה של מדינת ישראל כמקום המבטחים של יהודי העולם.

המונח פוסט-ציוני מכוון לרוב כלפי הדוחים את מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית או כמדינת היהודים. מזווית ראייה פוסט-ציונית, ישראל היא מדינת כל אזרחיה ללא הבחנה, ואין למדינה זיקה מיוחדת ליהודים הגרים מחוץ לגבולותיה. כל ממשלות ישראל, במיוחד קואליציות הנהוגות על-ידי בנימין נתניהו ב-12 השנים האחרונות, מגדירות את עצמן כממשלות ציוניות, ודוחות מגמות פוסט-ציוניות בכל תחומי החיים בישראל.

ההתנגדות העיקשת של ממשלות נתניהו לנרטיב הפוסט-ציוני עוד יותר מובהקת מאז חקיקת חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי ב-2018 (חוק הלאום). החוק מבטא בצורה ברורה האתוס הציוני ונותן תוקף משפטי לשלילת הפוסט-ציונית. לחוק עצמו יש מתנגדים רבים מחוץ לממשלה, והוא הוליד דיון ער ונוקב על מהותה היהודית והדמוקרטית של המדינה.

מעבר לוויכוח בקשר לנחיצות חוק יסוד זה, הוא קובע בצורה ברורה כי ישראל היא לא רק הבית של אזרחיה אלא גם מדינת הלאום של העם היהודי, ולפיכך יש לה מחויבות לפעול "לשימור הזיקה בין המדינה לבין בני העם היהודי". הקשר המיוחד בין מדינת ישראל לבין העם היהודי מצא ביטוי עז כבר במגילת העצמאות ועומד, מאז היווסדה, בלב התנועה הציונית עצמה. חוק הלאום עוגן את הקשר הזה בתוקף של חוק המחייב את המחוקק הישראלי.

אבל למרות המחויבות הרטורית של מנהיגי הממשלה לעקרונות החוק ושימושם בנאמנות לחוק כמבחן ללאומנות ישראלית, בפועל מתעלמת ממשלת נתניהו מקיום החוק ופועלת בניגוד מובהק לה. החלטות קובעי המדיניות האחרונות המגבילות כניסה לישראל רק לאזרחים שבים (בהתחלה במנגנון השנוי במחלוקת של ועדת חריגים ואחר-כך במגבלות כמות האזרחים השבים ומחויבותם להיכנס לבידוד או לענוד צמיד אלקטרוני) מבחינות בבירור בין אזרחי המדינה לבין יהודי העולם, למרות מעמדה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. לעניות דעתי, מדיניות פוסט-ציונית זו מפרה את חוק יסוד הלאום וקוראת תיגר על אחד העקרונות הבסיסיים של התנועה הציונית.

אין ספק כי ממשלת ישראל, בהתמודדותה עם משבר בריאות ציבורי חמור, רשאית, הן מבחינה חוקית והן מבחינה אתית, לשמור על בריאות הציבור באמצעות מניעה מוחלטת או הגבלה משמעותית של הנכנסים למדינה, לפרק הזמן הנחוץ בעיניה. קיים דיון ציבורי לגיטימי על אורך הזמן הראוי של הגבלות אלה ועל האיזון הנכון בין התועלת בהן והפגיעה בכלכלה ובאיכות החיים של האזרחים. אבל לא לגיטימי בעיניי, לאור עקרונות היסוד של ישראל ומעמדה המשפטי אשר נקבע על-ידי חקיקת חוק הלאום, להבדיל בין אזרחי המדינה ליהודי התפוצות בנוגע לכניסה למדינה.

הקורונה אינה מבחינה בין ישראלים השבים מחו"ל לבין יהודי התפוצות הנכנסים. סכנת יבוא וריאנטים חדשים של הנגיף קיימת באותה מידה בשני המקרים. מעמדה המיוחד של ישראל כמדינת הלאום היהודי מחייב את ממשלתה להימנע גם היא מהבחנה כזו. הכניסה לישראל צריכה להיות מוגבלת כל עוד צורכי הבריאות הציבורית מחייבים זאת. אבל מגבלות אלה צריכות לקחת בחשבון לא רק את הזכות הבסיסית של אזרחי ישראל לשוב למדינתם, אלא גם את הזכות הבסיסית של יהודי העולם להיכנס אל בית הלאום שלהם. כל גישה אחרת סותרת לא רק את חוק יסוד אלא גם את עקרונות הליבה של מדינת ישראל.

הכותב הוא מנכ"ל ארגון Onward Israel, ארגון-הגג של תוכניות התמחויות הביניים בישראל