המשטרה חייבת לטפח תרבות של אחריות פיקודית

ימיה של אלימות שוטרים כימיהן של פעילות שיטור בעולם - מסיפור משה והמצרי בספר "שמות", ועד ימינו אנו. חדשות לבקרים, ניתן כיום לשמוע על אירועים הכוללים שימוש בכוח בידי שוטרים שמצויים בתווך שבין ביטויי מחאה חברתית המונית לבין חובת שמירה על סדר ציבורי תקין. מצלמות אישיות שנשלפות מכל עבר וממוקדות בשוטרים מציירות תמונה של התנהלות שיטורית קשה שהצידוק לה שנוי במחלוקת.

יש לי היכרות עם המשטרה, מהתקופה שבה כיהנתי כיועץ המשפטי שלה. בעין הביקורת הציבורית ניצבו לאורך השנים תופעות שונות של אלימות שוטרים רחבת היקף, נבחנו בידי ועדות ממלכתיות, ותופעות נקודתיות נחקרו פלילית ומשמעתית. בשנת 1993 פורסם דו"ח מקיף של מבקר משרד המשטרה האלוף אברהם אדן ("ברן"), שמצא כי במשטרה התהוותה "תרבות ארגונית" דו רובדית - רובד גלוי שמדגיש לפני השוטרים את מחויבותם להתנהלות תקינה במסגרת התחומה של החוק, ורובד סמוי סלחני שמאפשר לגונן על שוטרים אלימים בדרכי חיפוי העלמה ושקר.

האם "תרבות ארגונית" דומה שורה גם על תופעות של שימוש בכוח במסגרת שמירת הסדר הציבורי בהפגנות המונים פוליטיות, חברתיות, מגזריות ועדתיות? לדעתי התשובה לכך שלילית. בפעילות כזו, שהיא גלויה לכל, השקיפות מאפשרת לתבוע בירור והסקת מסקנות. חקירת ההתנהלות נעשית וגורלה מוכרע בידי גורם חוץ משטרתי (מח"ש).

בהיעדר מטרייה מגוננת ולו סמויה, שום שוטר לא יקריב עצמו כשעיר לעזאזל כדי לגונן בגופו על קובעי מדיניות של שימוש בכוח מופרז כדי שאלה לא יידרשו לתת את הדין. פשוט וברור בעיניי שאילו התקיימה מדיניות קלוקלת כזאת, היה הדבר נחשף "מלמטה" מבין שורות השוטרים וקציני השטח ששותפים עמם בביצוע המשימה.

מה מצוי בכל זאת מאחורי תופעות של אלימות שחוצות את הרף הנדרש לשם קיום תקין של המשימה המשטרתית? לדעתי הדבר נעוץ בדרך ההתארגנות המשטרתית לביצוע משימות רגישות אלה ובדרכי הפיקוח על ביצוען.

במשימות הללו היתכנות השימוש בכוח ניתנת לחיזוי מראש. לפיכך, תכנון מוקדם של הפעילות חייב לקבוע מראש אם יש לבצע את המשימה גם במחיר של שימוש בכוח ואם כן מהי מידת הכוח שתשמש כרף עליון שממנו אין לחרוג.

אפשר וצריך לאפיין מראש "מקרים ותגובות" שיכללו התייחסות מבחינה בין נסיבות שונות ובין קבוצות אוכלוסייה שונות (קשישים, בוגרים, נוער, אוכלוסיות מיוחדות ). הכוח המבצע צריך להכיר את מסגרת הדין שמתירה ומסייגת שימוש בכוח. הדרכת הכוח המבצע צריכה פירוט רב ככל הניתן כדי לצמצם את מרחב שיקול הדעת של המבצעים ולמנוע "אסכולות" שונות של הביטוי "כוח סביר".

חשיבות רבה יש לאחריות פיקודית. להוציא נסיבות חריגות של "יוזמה פרטנית" של שימוש בכוח מופרז ובלתי נחוץ, הדרג המתכנן שהגדיר ותחם את גבולות השימוש בכוח צריך להיות אחראי לכל מהלך שבוצע בגבולות המסגרת שהותוותה בידו.

אחריות פיקודית עשויה להבטיח קריאה נכונה של ההתפתחויות הצפויות בשטח, הדרכה והכוונה יעילות של המבצעים והקפדה יתרה בבחירת אמצעים מידתיים. יתר על כן, אחריות פיקודית צריכה להיות מונחת על כתפי דרגים פיקודיים בכירים ברמת הבכירות המרבית האפשרית.

אחריות פיקודית גלויה ומקיפה היא "התרבות" שהארגון צריך להצמיח, ויש לה ערך מוסף משולש. ראשית, יש בה כדי לשרטט מראש גבולות סבירים של שימוש בכוח; שנית, היא מאפשרת לשוטרים לפעול בתוך הגבולות הללו בנחישות דעת ללא חשש ורפיון ידיים. שלישית, שימת האחריות על כתפי דרג בכיר עשויה לטעת בציבור אמון, גם כאשר נדרש שימוש בכוח.

יאמר האומר שהלכה למעשה כך מתנהלת המשטרה. אני אשיב שלשם הבעת דעה אין לי אלא את מה שעיניי רואות.

הכותב הוא סגן נשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי תל אביב, חבר סגל בכיר באוניברסיטת אריאל ויועץ מיוחד למשרד עורכי הדין AYR - עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'