לעצור את הכניעה הממשלתית לקבוצות הלחץ

אנו שנה לאחר פרוץ משבר הקורונה. שנה של אקורדיון סגרים וסבב רביעי של בחירות. האם ניתן לסכם את המדיניות הכלכלית של השנה האחרונה? אז כן-ולא. טוב-ורע.

בשנת הקורונה, מדינת ישראל נפגעה כמו רוב המדינות. ברוב הדירוגים אנו נמצאים באמצע. התוצר לנפש ירד בכ-4%, לא טוב אבל לא נורא. רמת האבטלה גבוהה, לא טוב אבל גם במדינות אחרות רמת האבטלה גבוהה. גם הגירעון גבוה, כ-12%, אך גייסנו כספים מהעולם בריבית נמוכה מאוד, ונסיים את שנת הקורונה עם חוב-תוצר של כ-80%, רמה יותר נמוכה מרוב המדינות.

האם המדיניות הכלכלית של ישראל הייתה שונה מהארצות האחרות? רוב המדינות בחרו מדיניות דומה של תשלומי העברה ועזרה למובטלים. התוכנית על הנייר כללה את כל מה שצריך, אבל הניהול היה כושל, וזאת מסיבות פוליטיות.

הרי אין תקציב שאושר בשנתיים האחרונות, ולכן הממשלה פיזרה כספים על חשבון "קופסאות". הוזרמו למשק מעל 100 מיליארד שקל. אבל חלוקת הכספים נוהלת בצורה לא יעילה, עד כדי כך, שעתה רבים מאלו שקיבלו חייבים להחזיר. זהו זיג-זג לא בריא למשק.

גם בקשר למדיניות החל"ת, מדיניות זו הייתה חשובה ונכונה בתחילת המגפה, אבל כאשר לפני כחודשיים היה צריך לעבור לחל"ת גמיש, אין ניהול. לכן כספים רבים הוזרמו לפרטים שלא היו צריכים לקבלם וההיפך.

אך, למרות מדיניות שנוהלה בפרטץ', סקטורים רבים, במיוחד סקטורים מבוססים על הון אנושי, דיגיטציה ותעשייה עתירת ידע ויזמות המשיכו להתפתח ולשגשג. חלק גדול מהכלכלה נראית במצב יחסית טוב - למרות משבר הקורונה.

אבל מה לגבי העתיד?

ראיתם פעם אונניה טובעת? מי שבוחן את המצב מבחוץ לא מרגיש במה שקורה בפנים. ופתאום רואים אותה נעלמת מהאופק. עך גם המשק הישראלי שנראה משגשג למרות הקורונה. אבל הבסיס החברתי של המדינה מתפורר.

בתאוריות הצמיחה מדגישים ש-'פרקציונליזציה' fractionalization (חלוקת החברה לרסיסים שמקבלים יחס שונה מהשלטון) הוא אחד המשתנים המונעים צמיחה בטווח בארוך. וזה מה שקורה לנו כאן בישראל. יש קבוצות המקבלות תמיכות לא שוויוניות. זהו אסון לצמיחה לזמן ארוך, כי זה פוגע באמינות הממשלה.

בשנים האחרונות, ממשלת ישראל לקחה מסים מעם ישראל ונתנה אותם לקבוצות לחץ, כי רה"מ בנימין נתניהו היה זקוק להם מסיבות פוליטיות וכך גם ביתר שאת בזמן משבר הקורונה.

אז מה הממשלה הבאה צריכה לעשות, כדי שמדנית ישראל לא תטבע?

דבר ראשון - להפסיק להזרים תקציבים לקבוצות לחץ, וזה מה שעשה נתניהו בשנת 2003. במילים אחרות, החל משנת 2022, יבוטלו לחלוטין כל קצבאות הילדים לכל מי שייוולד החל מתאריך זה ואילך.

דבר שני - הנחה בארנונה תופחת הדרגתית עד למקסימום של 25% הנחה לפי מבחן ההכנסה הקיים אך יתווסף קריטריון הכרחי של אי יציאה לחו"ל (אם לא ניחשתם, רבים עובדים בחו"ל, ומצהירים שלא עובדים). בנוסף, כספים ייחודיים יבוטלו לחלוטין.

דבר שלישי - "מוסד חינוך מוכר לא רשמי" לא יהיה זכאי לכל תקציב מהמדינה. (זו בסך הכל חזרה לחוק חינוך המקורי).

ומה לממן עם כספים אלו? תשתיות. הרי חסרים תקציבים למערכת הבריאות, וצריך להשקיע יותר בתשתיות תחבורתיות. צריך גם לדאוג שההון האנושי של מדינת ישראל יגדל. אבל, זו לא בעיה של תקציבים, אלא ניהול כושל של משרד החינוך. יהיה גם צורך להכשיר לעבודות העתיד את מירב העובדים והעצמאים שנפלטו ממקום עבודתם.

אם נעשה את הרפורמות האלו, לא צריך להעלות מסים, רק לדאוג שכל הסקטורים ישלמו מסים בצורה שוויונית, הרי אנו יודעים שעבודה בשחור עלתה בעשרות אחוזים בזמן הקורונה.

אבל אם לא נתחיל לשנות את מדיניות התקציבית של מדינת ישראל, אל תתפלאו שבעוד עשור - איראן זה כאן.

הכותבת היא מנהלת מרכז אהרון מאיר למדיניות כלכלית, המחלקה לכלכלה, אוניברסיטת בר-אילן