המפלגות החרדיות: לא גוש שחור גדול

אחד הנרטיבים המרכזיים שניסו החרדים להנחיל בשיח הציבורי הייתה העובדה שלמרות הדמיון, הציבור החרדי אינו עשוי מקשה אחת. אפשר להבין את העובדה שהמאמץ נחל הצלחה חלקית בלבד; הדימוי של קולקטיב גדול ואחיד נשאר הדרך הקלה ביותר בעיני התקשורת הכללית להתייחס לציבור החרדי. ככלות הכל, כמה גוונים יכולים להיות לשחור?

למעשה, גם אלו שניגשו מלאי רצון טוב וניסו להעניק לציבור הכללי היכרות מעמיקה יותר עם שלל הגוונים והזרמים נאלצו בשלב מסוים להרים ידיים, אחרי טעויות שבעיניים חרדיות היו נחשבות למביכות.

אמנם בניגוד לשיח הציבורי, מבט על המפלגות החרדיות מגלה שההבדלים הולכים ומתחדדים. זהו איננו בהכרח פילוג או מחלוקת, אך דומה שככל שעובר הזמן המבנה המפלגתי הוותיק ונעדר התזוזות מפסיק להיות חסין מפני שאלות.

נתחיל ביהדות התורה. במשך שנים יחסי הכוחות שבין אגודת ישראל החסידית לדגל התורה הליטאית היו ברורים למדי: אגודת ישראל הייתה בראש, ושמרה על מרבית המקומות שהציעה המפלגה, זכר למצבן של המפלגות בבחירות תשמ"ט (89'). אלא שמאז קם דור חדש שלא ממש הבין מדוע שתי הסיעות צריכות לשמר יחסי כוחות עתיקים. במקביל, ההבדלים בין הסיעות הלכו וגדלו, כשהם שומטים גם את הבסיס האידיאולוגי לחבירה המשותפת.

ההבדלים הללו קיבלו ביטוי מובהק בדיונים על חוק הגיוס, כאשר התברר שהפערים בין דגל לש"ס קטנים מאלו שבינם לבין אגודה. כעת הם חזרו בעוצמה רבה עוד יותר בימי הקורונה.

הם יצרו מצב בלתי אפשרי עבור הנציגים החרדים; מצד אחד, בקרב ציבורים מסוימים, כנראה בעיקר בקרב מצביעי אגודה, התחושה הייתה שהנציגים שתפו פעולה יתר על המידה עם הרשויות, במקום להיות מחוברים לשטח. לא בכדי בחר בצלאל סמוטריץ' לבקר בביתם של אדמו"רים; הוא ידע היכן נמצאת החוליה החלשה, וכפי שמסתמן הוא כנראה גם ידע להזיז אותה לטובתו. ההצלחה של הציונות הדתית גם הביאה גורמים בדגל לתהות שוב בקול האם ההליכה המשותפת הייתה כדאית.

מהצד השני, הקורונה שהעמיקה באופן כללי את הפערים בין חסידים לליטאים גרמה ללא מעט מצביעים פוטנציאליים לאבד הזדהות עם מפלגה שנתפסה בעיניהם ככזאת שלא פעלה מספיק למנוע את הפרות ההנחיות.

שתי התנועות הסותרות מובילות באורח טבעי את דגל התורה לכיוון אחד: בשלב מסוים יתכן והליכה נפרדת, או חלוקה אחרת של הסיעות, תהיה בלתי נמנעת. יהדות התורה אמנם נחלשה, אך יתכן כי האירועים יובילו את דגל למסע חדש, שבו היא תוכל לבנות לעצמה זהות חדשה-ישנה, מובחנת יותר מאחותה החסידית.

מהעבר החרדי השני, נראה שש"ס יצאה רק מחוזקת מהסבב הזה. ביגוד ליהדות התורה, ש"ס לא הייתה לכודה באותו מצב פרדוקסלי, ולנציגים שלה - שחוו כעת ריענון - היה די זמן לעסוק בספקטרום רחב של סוגיות חברתיות. כך למשל בלט ח"כ משה ארבל במאבקו לטובת האסירים, כאשר נאבק בהחלטת השר אמיר אוחנה שרצה לדחות את מתן החיסונים בבתי הסוהר.

ההצלחה שלה בולטת עוד יותר לנוכח הכישלון היחסי של אביגדור ליברמן, שלא הצליח לרתום את הביקורת הציבורית כנגד החברה החרדית ולהפוך אותו לנכס אלקטוראלי. ש"ס בחרה בתבונה כשבניגוד ליהדות התורה, היא לא העמידה את עצמה כלעומתית לליברמן, ובחרה להדגיש את הקונצנזוס הרחב בין בוחריה בנוגע לנושאי מסורת, וכן לתת לעשייה הציבורית שלה לדבר בפני עצמה. כפי שנראה כעת, זה בהחלט השתלם.

הכותב הוא עורך מדור הדעות של עיתון משפחה