השבוע לפני 18 שנה, ממשל אמריקאי התחיל את אקט ההשחתה העצמית, שהחיש את סיום מעמדה של ארה"ב כ"מעצמת-העל היחידה" וערער את יחסיה עם הקרובות שבבעלות בריתה.
ב-20 במרץ 2003, ארה"ב, תחת הנשיא ג׳ורג׳ בוש הבן, פלשה לעיראק בתואנת-שווא, המיטה עליה חורבן והקיזה את דמה (400 אלף איש היו קורבנות ישירים או עקיפים של הפלישה), פתחה את שערי המזרח התיכון בפני איראן, וסללה את דרכה של רוסיה לעמדת השפעה מדינית וצבאית שאבדה לה לפני 20 שנה.
זה היה מעשה מר ונמהר, שעלה לארה"ב ב-5,000 הרוגים ובעשרות אלפי פצועים, נכים ונכים-רגשית; הגדיל את החוב הלאומי ב-2.4 טריליון דולר; והבהיר לכל המתבוננים מה גדולות הן נקודות התורפה שלה.
התקווה הגלויה שהפלישה לעיראק תניב "רפורמה של האיסלאם" הניבה, אם בכלל, את ההיפך. קשה להאמין, אבל תקווה כזאת אמנם נוסחה והובעה.
סוכני סי.איי.אי סוסים ופצצה של 6,800 ק"ג
בספטמבר ימלאו 20 שנה להתקפת אל קאעידה על המגדלים התאומים ועל הפנטגון. אוסמה בן לאדן נהג להתפאר שההתקפה ההיא מחתה טריליון דולר מכלכלת ארה"ב. הוא התכוון לסך כל הון-הנייר שנמחק מן הבורסה בימים שלאחר ההתקפה. אבל טריליונים הולכים ובאים. מה שנמחק לבלי שוב הוא המעמד האסטרטגי.
מתאבדי אל קאעידה הוליכו את ארה"ב לאפגניסטן. זו עמדה להיות מלחמה קלה. למשטר הטליבאן לא היה כל סיכוי בעימות צבאי קונבנציונלי עם ארה"ב. האמריקאים אפילו לא היו צריכים לשלוח צבא סדיר. הם שלחו סוכני סי.איי.אי על סוסים (זה היה מן המראות הסוריאליסטיים של סתיו 2001 בהרי צפון אפגניסטן), ומפציצי הרקולס חצו את האוקיאנוס והשליכו פצצות עם יותר טי.אן.טי ממה שהוטל על הירושימה ועל נגסקי (6,800 ק"ג, למען הדיוק). לוחמי הטליבאן נעלמו כלא היו. קאבול שוחררה מבלי שנשפכה אף טיפת דם אמריקאית אחת.
עברו כמעט 20 שנה. השבוע סר שר ההגנה של ארה"ב לאפגניסטן כדי לדווח לנשיא ביידן מה יקרה אם וושינגטון תעמוד בדיבורה לטליבאן, ותשלים את פינוי כל כוחותיה בחודש מאי. היא התחייבה לעשות כן בתמורה להתחייבות של הטליבאן לשאת ולתת בכנות עם ממשלת אפגניסטן על הסדר שלום. ספק אם הטליבאן התכוונו ברצינות. בעיניהם הממשלה האזרחית היא שלוחה של ארה"ב, שתתמוטט מאליה בלי עזרה אמריקאית. הם כנראה צודקים.
עכשיו האמריקאים מציעים, שהטליבאן והממשלה הנוכחית יקימו ממשלת קואליציה זמנית. לא יתכן שארה"ב מאמינה בסבירות ההצעה הזו. ממשלות קואליציה בהשתתפות מרכיב טוטליטרי וכן מרכיב דמוקרטי כנוע אינן אלא הסוואות נוחות להשתלטות מלאה של הטוטליטריים.
ארצות הברית אובדת עצות
פינוי במאי היה הרעיון של דונלד טראמפ, מהיותו להוט להוכיח לבוחרים שהוא קיים את הבטחת הבחירות שלו מ־2016 לסיים את "המלחמות הנצחיות" של אמריקה מעבר לים. זכויות הנשים באפגניסטן תחת משטר טליבאני עניינו אותו עוד פחות מזכויותיהן באמריקה תחת משטרו שלו.
ממסד הביטחון הלאומי האמריקאי, שהוא אגב דו־מפלגתי לחלוטין, התנגד עוד בימי טראמפ להסתלקות מלאה מאפגניסטן, והוא יתמוך בנשיא ביידן אם יחליט שהטליבאן לא ראויים לפרס. הם מוסיפים לתקוף את צבא הממשלה, והם מוחזקים אחראים לפחות לחלק ממעשי האלימות נגד אזרחים. החלק השני הוא זה של הסניף המקומי של דאע"ש.
אבל גם אם לא כל הכוחות יוצאו מאפגניסטן, נוכחותם לא תהיה מסיבית. אין להעלות על הדעת עיבוי כוחות, קל וחומר חידוש פעילותם נגד הטליבאן.
ארה"ב אובדת עצות. כשאובדים עצות טוב שיש בעלי ברית, כדי להימלך בדעתם ולהתחלק באחריות. טראמפ לא התעניין בבעלי הברית. ביידן יוצא מגדרו להפגין עניין. מזכיר המדינה שלו, טוני בלינקן, היה השבוע במרכז נאט"ו בבריסל, כדי לדבר בין השאר על אפגניסטן. סגנונו היה נגינת נבל ערבה לאוזני האירופים והקנדים של נאט"ו. לאחר ארבע שנים של נזיפות אגרסיביות מצד טראמפ ודרישות לעוד כסף, בלינקן דיבר על הצורך לשוחח ולהאזין, בעיקר להאזין.
למען האמת, ארה"ב חדלה להאזין לבעלות בריתה עוד בתחילת 2003, כאשר גרמניה, צרפת, קנדה וטורקיה (עדיין לא מאוסלמת ועוינת) הפגיעו בה שלא לצאת להרפתקה בעיראק. בריטניה נגררה אחריה אף כי דעת הקהל הבריטית התנגדה בתוקף. מה חבל שארה"ב לא האזינה להן.
"רע לאירופה, רע לאמריקה"
המידה שבה נתקע טריז בין בעלות הברית התחוורה השבוע דווקא במהלך מסעו של בלינקן לבריסל. הוא דיבר שם נגד כוונת גרמניה להשלים את פרויקט נורד סטרים 2,שנועד להקל זרימת גז הטבעי מרוסיה למערב אירופה.
בלינקן אמר ביום ג׳, כי הנשיא ביידן מחזיק בעמדה "ברורה מאוד. הוא מאמין שהצינור הוא רעיון רע; רע לאירופה, רע לארה"ב, ובסופו של דבר הוא סותר את יעדי הביטחון של האיחוד האירופי". לא בטוח כלל שהאירופים התומכים בצינור העריכו את חיוויו של בלינקן.
ערכו של הפרויקט הזה, שנועד לעקוף את אוקראינה דרך הים הבלטי, הוא 11 מיליארד דולר, והוא שקול כנגד כל הסנקציות שבעלות הברית הטילו על רוסיה מאז סיפוח חצי האי קרים, ב־2013. מה הטעם במחוות של אי שביעות רצון כלפי יריבה תוקפנית, אם באותה השעה מביעי האי־שביעות עושים איתה עסקי־ענק?
איומי סנקציות מצד ממשל טראמפ הביאו להשעיית הנחת הצינור בשנה שעברה. נותרו עוד 150 ק"מ.
אי ההסכמה הזו אינו נוגעת רק לרוסיה. חילוקי דעות ניכרים תלויים ועומדים בין ארה"ב לחלק מן האירופים, כולל גרמניה, בשאלת הקשרים הכלכליים עם סין. זה בדיוק נמרץ מה שסין ורוסיה רוצות: לשכנע את האירופים שמשתלם להם, פשוטו כמשמעו, לא לשמור אמונים לבריתם עם ארה"ב.
לא נעים להפסיד במלחמה צודקת
אפגניסטן הייתה שעתה היפה האחרונה של ברית נאט"ו. כל חברות הברית השתתפו באופן כלשהו בחיל המשלוח הרב־לאומי לאפגניסטן. הן לא עשו כן בעיראק, שנה וחצי אחר כך. אפגניסטן, אם נשתמש במונחים ישראליים, הייתה מלחמת אין־ברירה צודקת; עיראק הייתה מלחמת ברירה מופרכת.
לא נעים להפסיד במלחמה צודקת ולגיטימית, שהגנה עצמית עמדה ביסודה. אמנם נכון שמאז מלחמת העולם השנייה ארה"ב לא ניצחה בשום מלחמה מעבר לים: בקוריאה, לפני 70 שנה, היא השיגה תיקו; בווייטנאם, לפני 50 שנה, היא קיוותה תחילה לתיקו, אבל איבדה הכול.
אפגניסטן ועיראק מאשרות את הכלל. טראמפ אמר פעם (22 ביולי 2019) שהיה אפשר לנצח באפגניסטן אילו ארה"ב הייתה מוכנה "להרוג עשרה מיליון בני אדם". אפילו היטלר היה זקוק למסך עשן של מלחמת עולם כדי להרוג מספר כזה.
אפגניסטן המופסדת היא תזכורת על המגבלות של כוח צבאי בשירות הפוליטיקה. ארה"ב אינה הארץ היחידה הצריכה לשנן את הלקח הזה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
