ההיסטוריה חוזרת על עצמה: הנאורים תמיד החרימו את מנהיג מחנה הימין

בסיומו של ליל בחירות נוסף, כדאי לשאול מה נשתנה הלילה הזה מכל לילות הבחירות - אלו שהיו, לא רק בשנתיים האחרונות, ואולי גם אלו שעוד יהיו. התיקו המסתמן בבחירות, גם אם יוביל בסופו של דבר להכרעה על חודו של מנדט, יותר משהוא מלמד על עוצמתה של אידיאולוגיה פוליטית זו או אחרת הוא מעיד בעיקר על קיבעון בדו-קרב הזהויות בחברה הישראלית.

דו-קרב נצחי בין מחנה השפויים, שרוצים כאן את השלום, את השפיות, את הדמוקרטיה - את כל מה שטוב, ובין הרעים, שיעשו הכל רק למען השררה. בין רק-אנחנו ובין רק-לא-הוא.

התוצאה המסתמנת, הזהה לכל מערכות הבחירות האחרונות, לא השתנתה למעשה מאז קיץ 1981. לפני 40 שנה בדיוק, טען גוש רק-לא-בגין לכתר החזרה לשפיות. על פי תפיסותיו של הגוש ההוא, ארבע שנים קודם לכן נשבתה מדינת ישראל בידי מנחם בגין, איש ימין קיצוני ששדד את הדמוקרטיה הישראלית בתנועת מלקחיים ביחד עם החרדים.

ערב הבחירות, אנשי ימין שהיו קרובים אליו נטשו אותו, את האיש שגילם את תמצית הרשע בפוליטיקה הישראלית. תקופה תקופה והגדעון-סערים שלה. אז, ב-1981, עזר וייצמן, בשר מבשרה של תנועת החירות, ויגאל הורוביץ ממקימי הליכוד מצאו לנטוש את המנהיג הבלתי ראוי הלוקח את הימין למחוזות לא רצויים, ולחבור אל השפויים ממפא"י שיוצגו על ידי משה דיין.

אמנם כן, עשרות שנים לאחר מכן הפך מנחם בגין לסמל הדמוקרטיה הליברלית, אבל באותה עת, בזמן אמת - נפלא מעיני מחנה השפויים כיצד הדמון שלקח בשבי את המדינה איננו מרפה והוא מתעקש להיות שם, בשלטון, ולא לוותר לרגע. אולם סטודנט לפוליטיקה ישראלית יחטא לעניין אם ייראה בתיקו המתמשך אירוע בן ארבעים שנה.

טעה ויטעה גם מי שיעלה בדעתו שהשנאה היוקדת בשלהי המאה העשרים כלפי מנהיג הימין מזכירה רק במקרה את השנאה בראשית המאה העשרים ואחת כלפי מנהיגו של אותו מחנה. ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית עקבית היא להפליא, ושורשיה כשורשי התנועה הציונית המתחדשת.

כחמישים שנה לפני תחילת כהונתו השנייה של מנחם בגין, פרצו כאן פרעות תרפ"ט, בהן התנפלו הערבים על הישוב היהודי ורצחו עשרות יהודים. כאשר כוננה ועדת חקירה בריטית, ועדת השופט שו, שבאה לחקור את אלימות הערבים ולמנוע את הישנותה, חפץ מנהיג הרוויזיוניסטים להופיע בפני הוועדה.

אבל אנשי רק-לא-ז'בוטינסקי כה בחלו בו, שהופעתו בפני הוועדה הבריטית נשללה. הטיעון היה, אגב, שהרי לא פרצו אותן מהומות אלא באשמת פעילי בית"ר אותם הנהיג הדמון הימני הזה. יש במחנה הציוני שפויים, ויש בלתי שפויים אשר צריך לעשות הכל לבל יגנבו את הישוב!

ארבע שנים לאחר מכן הפך רצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, את הרוויזיוניסטים באשר הם לרוצחי מנהיגי השמאל הציוני. האווירה הייתה כה מתוחה, שאת אספות הבחירות של ז'בוטינסקי, ערב הבחירות להסתדרות הציונית בשנת 1933, פוצצו באלימות.

העובדה שהרוויזיוניסטים שנאשמו ברצח זוכו לא היה בה כדי להרגיע את הרוחות או כדי לטהר את מנהיג הימין מן הזדון שטפלו עליו, ואפילו הסכם להסדרת היחסים בין המחנות הפוליטיים נדחה על ידי צירי ההסתדרות הציונית. האהדה הרבה שקיבל, בחייו ובמותו, לא ריפתה לרגע את ידיהם של אנשי רק-לא-הוא, שהשנאה היוקדת הייתה לחלק מתפיסת עולמם.

ואולי עקבותיהם של רק-לא-הוא מוטבעים עמוק בנשמתנו הקולקטיבית בשכבות היסטוריות עמוקות עוד יותר? לפעמים אני שואל את עצמי: אילו נסעתי במכונת הזמן לשלהי המאה השמונה עשרה, כדי לסקור את הקהילות היהודיות באירופה, האם לא הייתי מוצא יהודי שקרוע כולו בין חסידים פרועים ומתלהבים ובין אנשי הרק-לא-חסידים שנחלצו להגן על העם כולו מפני הרשעים התורנים שצמחו בו?

הכותב הוא ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון ומדע המדינה, אוניברסיטת אריאל