הבחירות הוכיחו: בלי בייס אין מרחב תמרון פוליטי

תוצאות הבחירות אמנם לא סופיות, אבל המגמה כבר ברורה. המערכת תקועה. כל אחד איבד מנדט או הרוויח מנדט - אך בגדול אין שינוי גדול במבנה המערכת הפוליטית שלנו. נותר רק לעשות חשבון נפש פוליטי.

כעת, רגע אחרי, המערכת הפוליטית ונבחרי הציבור בפרט נדרשים לחשבון נפש, ולחלקם, מדובר בחשבון 'שמן' במיוחד. הראשונה היא מרצ, שעברה עם תוצאה יפה יחסית את מערכת הבחירות הזו. התוצאה הגיעה משתי סיבות - קמפיין הגעוואלד והבחירה של לפיד לסייע להם לעבור. לא מהתלהבות, לא בחשק גדול.

מצביעי מרצ הלכו שוב לקלפי עם תחושה קשה והצילו אותה שוב. מפלגה לא יכולה לחיות על נדבות. היא חייבת תהליך התחדשות ושינוי פנימי, עמוק ויסודי לפני המערכה הבאה. קמפיין געוואלד נוסף - ספק אם יצליח.

גם לפיד צריך לקיים בחינה פנימית עמוקה. הוא אמנם הגיעה לתוצאה נאה מבחינת מנדטים, אבל משהו יסודי נעדר מהקמפיין הזה. התלהבות. תשוקה. רצון של אנשים שלפיד יהיה ראש הממשלה. הצמיחה של גנץ, העבודה ומרצ נבעה מחוסר ההתלהבות הזו שלפיד יצר. קמפיין שעסק בתפיסות אבל לא במה שאנחנו באמת בוחרים - באדם וביכולת שלו להנהיג אותנו.

אל מול מרצ ניצבת ההתרסקות של גדעון סער. מפלגה שנבנתה כולה על דמותו של אדם שעד יום ההכרזה על ההתמודדות היה מוכר בצורה שטחית בלבד בעיני הצופים בבית. סער לא הצליח לייצר אף אלמנט מבין השלושה ההכרחיים בבחירות: בייס פוליטי, התלהבות אישית או מנגנון איכותי. לכן ככל שהזמן חלף הוא צלל יותר ויותר.

סער זו באמת טרגדיה גדולה. מדובר באדם מוכשר ופוליטיקאי מחונן, אך כזה עם פער גדול (מדי) בין היכולת הבינאישית והפוליטית שלו לבין היכולת שלו לדבר אל ציבורים גדולים. הניסיון שלו לתפוס מחנה קצת מכל מחנה הפכה אותו לשחקן פוליטי העומד על פני תהום ונאחד בשני קצוות ההר. בפועל - זו משימה בלתי אפשרית.

את חשבון הנפש האישי המשמעותי ביותר צריך לעשות נפתלי בנט. המועמד שהפך לטרופית של נתניהו, ממנו הוא שותה בחירות אחרי בחירות מבלי שהוא מצליח להתמודד עם זה.

בנט גם לא הצליח לגבש סביבו מחנה ברור. מי שרוצה להנהיג את המדינה צריך פלטפורמה חזקה ויציבה, עם בייס שהולך אחריך באש ובמים. בנט צריך להחליט האם לוותר על החלום או למצוא את הדרך לייצר לעצמו בייס רחב באמת. הוא אמנם לשום המאזניים, ונמצא בלב הסערה הפוליטית, אך סיכוייו להיות ראש הממשלה למעשה נעלמו.

בכל המקרים האלו ראינו את כוחו של הבייס - שבלעדיו אין מרחב תמרון פוליטי. את משמעותו של בייס אפשר לראות בקמפיין של אביגדור ליברמן. הוא עלה כאשר החל הבאז סביבו וירד קצת כאשר החלו לחבוט בו (ניקול ראידמן וסופה לנדבר), אך הבייס היצוק שלו של 5-6 מנדטים לא זז. הוא מטפח אותם שנים והם איתו כמעט בכל קונסטלציה פוליטית.

מעבר למועמדים עצמם, את חשבון הנפש הקשה ביותר צריכה לעשות המערכת הפוליטית כולה. כי בסופו של דבר, מעבר לבייס והתלהבות - צריך יסודות.

אחת הבעיות הקשות באי היציבות הפוליטית שלנו היא העדר היכולת של המפלגות להסתכל על הנתונים והמגמות ולבצע תהליכי עומק. בהעדר תקציבים, מבנים מפלגתיים סדורים ולוחות זמנים ברורים בין בחירות ובחירות, המפלגות נשארות עם הלשון בחוץ ומלקקות את הגירעונות עד הסיבוב הבא.

מפלגות צריכות מנגנון יציב שיודע לנהל מערכה, תקציבים ראויים, אפשרויות טיפוח וקידום מנהיגות צעירה, יכולת ניהול מערכות ביג דאטה ומאגרי מידע מסודרים ותהליכי מחקר וניתוח עמוקים. אלו לא מותרות - אלא כלים דמוקרטיים חשובים כדי לייצר כאן מפלגות יציבות ומערכת פוליטית ברת קיימא.

בלי זה, נמשיך להתעורר בכל בחירות מחדש למפלגות אופנה, לשמות חדשים ולחיבורים והמצאות כפרי הדמיון.

הכותב הוא מנהל מחלקת האסטרטגיה בבן-חורין אלכסנדרוביץ׳ וקמפיינר פוליטי