הכירו את החוקרת שהכניסה את הנשים ואת העניים להיסטוריה של הרפואה

בשנה הראשונה שלה ללימודי הדוקטורט בהיסטוריה של המדע, אי אז בשנות ה-70 של המאה הקודמת, השתתפה פרופ' קתרין פארק בסמינר שבו הייתה אחת משתי נשים. שתיהן שמו לב לתופעה מעניינת: כל הפילוסופים הגדולים של המאה ה-17 עסקו הרבה ב"מפלצות", מה שאנחנו מכנים פגמים מולדים.

"הם בחנו ותיעדו תאומים סיאמים, צפרדעים עם חמש רגליים, אנשים שעירים במיוחד, אנשים מגזעים שנראו מוזרים לאירופאים", היא מספרת. "כל אלה נחקרו לעומק, הוצגו לראווה, ועוררו עניין אדיר בקרב משכילי המאות ה-16 וה-17. אני ושותפתי לוריין דסטון רצינו להבין מה הייתה הפונקציה שלהם עבור המדענים של אותה התקופה".

אבל באותו סמינר, בכל פעם שהן ביקשו לדבר על הנושא, המדענים האחרים גלגלו עיניים. "הם היו אומרים, ‘אוי לא, לא שוב', ואנחנו אמרנו ‘אבל זה נמצא שם, בטקסט שהרגע קראנו! אנחנו חייבות לדעת מדוע המפלצות כל כך מעניינות את הפילוסופים".
פארק ודסטון החליטו לעסוק בנושא כ"תחביב". כל אחת מהן כתבה אז דוקטורט בנושא אחר, אך הן נפגשו מעת לעת בספרייה כדי לכתוב מאמר נוסף, על חקר ה"מפלצות" בהיסטוריה. המאמר שכתבו הוביל לספר שהרחיב את היריעה לחקר "פלאות", קבוצה רחבה יותר של תופעות חריגות בטבע, כמו שינויים לא צפויים במזג האוויר, כוכבי שביט וגשם של צפרדעים. על כל אחת מהתופעות הללו נכתבה בהיסטוריה ספרות מחקרית ענפה מהמאה ה-12 עד המאה ה-18. הספר הזה זיכה את שתי החוקרות בפרסים והזניק את הקריירות שלהן.

מדוע המדענים האחרים בסמינר לא מצאו בזה עניין?
"בדיסציפלינת ההיסטוריה של של המדע היה נהוג אז לחפש ולחגוג את המדענים הראשונים שגילו תופעות וחוקים שבסופו של דבר היוו חלק מהמדע המודרני. אם מישהו מדבר על חוקר שהוקסם מתיאומים סיאמים, אבל זה לא הוביל אותו לגלות איך התופעה מתרחשת - הם חשבו שזאת לא הפואנטה של התחום.

"מנקודת מבט כזאת, אם לפלאות הללו יש היום הסבר מדעי, אז המחשבה עליהם כפלאות אולי כבר לא מעניינת, ואם אין להם הסבר במדע המודרני, אז הם רק פלאות והחוקרים שהתעניינו בהם לא הקדימו את זמנם. מצחיק שחלק מהמדע המודרני שחיפשו את שורשיו אז, בשנות ה-70, כבר לא נראה כל כך מודרני בעצמו הוא הפך לחלק מההיסטוריה של המדע".

היום, אומרת פארק, היסטוריונים שואלים לא רק מי ממדעני העבר "צדק", אלא גם איך ומה חשבו ה"טועים" באותה התקופה. בהדרגה הם החלו להתעניין לא רק במה שכתבו מדעני התקופה הרשמיים אלא בהסברים המדעיים שהתקבלו על ידי ה"עם". גם זו היסטוריה של מדע.

לפארק ולדסטון הייתה תרומה לשינוי הזה, ובעקבות מחקריה פורצי הדרך בתחום, פארק תקבל השנה את פרס דן דוד, של קרן דן דוד בשיתוף אוניברסיטת תל אביב. הפרס מוענק על תרומה יוצאת דופן לאנושות בשלושה ממדי הזמן - עבר, הווה ועתיד. על רקע מגפת הקורונה, הפרס (מיליון דולר בכל קטגוריה) יתמקד השנה בתחומי הבריאות והרפואה, ו-10% ממנו יתרמו הזוכים למלגות לחוקרות ולחוקרים צעירים.

"הפליאה הניעה את המחקר"

מה גיליתן במחקר? מדוע הפילוסופים של התעניינו כל כך במפלצות ובפלאות?
"דווקא מסיבה הגיונית מאוד. כל מה שחרג מהחוקים הידועים ואתגר אותם היה סימן לאפשרות של טעות או מגבלה שלהם ולכן היה נכון לחקור אותו לעומק. אבל יותר מזה, הפילוסופים האלה נהנו לחקור את המדע דרך משהו שהפליא אותם. הרגש הזה של הפליאה, של הדבר הלא רגיל, עורר אצלם את הסקרנות לחקור. וזה מה שקרה גם לנו".
ברגע שנפתח הפתח לחקור לא רק את ההיסטוריה של המדע שהובילה למדע המודרני אלא את כל המדע של העבר, בין שהוכח ובין שלא, החלה פארק לחקור גם דמויות לא כל כך מקובלות למחקר בזירה שבה פעלה.

היסטוריונים של מדע חוקרים את כתביהם של מדענים, בעיקר ספרי לימוד, אבל פארק חיפשה מקורות מידע מסוג אחר. "רציתי לדעת יותר על המדענים האלה, על הרופאים האלה. מי הם היו כשהם לא כתבו ספרי לימוד? מי היו המטופלים שלהם? רציתי לשים את הגוף על העצמות". כך היא עברה מתחום ההיסטוריה של האסטרונומיה להיסטוריה של הרפואה. "זה היה נראה לי תחום שבו אפשר באמת לגעת ביותר אספקטים של החיים של האנשים שאני חוקרת, וגם לגעת ביותר קוראים בני ימינו שהנושאים האלה מעניינים אותם - איך באמת עשו רפואה בעבר?".

"רק לנסיכות היה גינקולוג"

החיפוש אחר מקורות מידע חדשים מאלץ את הדיסציפלינה כולה להכיר בכוחות נוספים, בסוכני ידע ושינוי אחרים, ופרקטיקות מחקר שמשנות לגמרי את מה שמדענים חשבו על ההיסטוריה של המדע.

לדוגמה, בתחום ההיסטוריה של המיילדות והגינקולוגיה, במשך שנים רבות המחקר עסק בכתבי גינקולוגים גברים בנושא. רוב הנשים באותה תקופה לא ידעו לכתוב, ולא היה תיעוד לא לאופן שבו חוו את הלידה ולא לאופן שבו יילדו זו את זו. המחקרים של פארק, שעסקו בתיעודים יומיומיים יותר כמו יומנים, ספרי חשבונות, חקיקה ומכתבים אישיים, הראו שרוב הלידות נוהלו על ידי נשים, שהעבירו את הידע מדור לדור ולמעשה היו המדעניות של התחום. ההיסטוריה של המיילדות לא באמת קיימת בלעדיהן, אבל היה בה ואקום.

המחקר הראשון של פארק בתחום הזה נעשה בפירנצה, ועסק במיילדות וגינקולוגיה במאה ה-13. "מעט מאוד נכתב על נשים בתקופות האלה, וזה מאוד מקשה על המחקר, אבל מצד שני זה משהו שאני מאוד אוהבת. מחקר כזה מחייב אותי לקרוא המון, ולחפש חצי משפט. העבודה שלי שונה מאוד מזו של חוקרי תקופות מודרניות יותר. הם מתלוננים תמיד שיש להם יותר מדי מידע, ואני תמיד עובדת עם מחסור במידע. הם צריכים יכולות טובות של מיון, אני צריכה דמיון. אני צריכה לנסות לדמיין מה יכולה להיות החתיכה החסרה בפאזל ואז לאשש או להפריך את מה שדמיינתי, ולחפש חתיכה נוספת שתעזור בכך.

"אני אוהבת מאוד לקרוא מדע בדיוני, זה בערך כל מה שאני קוראת חוץ מהיסטוריה, וזה מאוד עוזר לפתח את השריר הזה של הדמיון, לנסות לדמיין איך יכולים היו להיראות מבנים חברתיים שונים מאלה שיש לנו היום".

פארק חיפשה בארכיבים, ביומנים ובמכתבים את הנשים ואת העניים - שני מגזרים שההיסטוריה הזניחה. "כשהייתי נוסעת באוטובוס לארכיון שעבדתי בו, דמיינתי שאני נוסעת במכונת הזמן שלי ל-1320. כי פירנצה עדיין נראית קצת כמו שהיא נראתה אז. למשל, מצאתי מכתב שכתב נער שרק התחיל ללמוד רפואה. ובכל יום המסלול של האוטובוס שלי היה עובר ליד הבית שלו, ואפשר היה להביט למעלה, לעליית הגג שבה הוא היה גר ומשם כתב את המכתב".

ואז מישהו יצא משם עם סמארטפון והרס לך הכל?
"למזלי זה אף פעם לא קרה".

איך באמת נראתה לידה בתקופה הזו?
"כמעט אף אישה לא ידעה לקרוא, ואם ידעה אז קראה באיטלקית ולא בלטינית שבה נכתבו ספרי הלימוד, אבל הייתה רשת של נשים שהפכו למומחיות עם הזמן. הלידה לא הייתה אירוע רפואי אלא אירוע חברתי. נשים רבות התקבצו סביב היולדת, ובעלות הניסיון והמומחיות בנושא הן אלה שיילדו בפועל. הן פיתחו טכניקות איך להקל, כולל טכניקות סמי-רפואיות כמו חתך חיץ. למיילדת המובילה הייתה לפעמים ציפורן ארוכה ששימשה לביצוע החתך. לרופאים קראו רק אם משהו השתבש באופן חריג. לנשים עשירות היו ילדים רבים, ילד כמעט כל שנה, במקרים רבים עד שמתו בלידה. הלידות עצמן תועדו ונכתב מי היו הנוכחים בהן, כולל המיילדות".

לאחרונה התבקשה פארק להשתתף בכתיבת אנתולוגיה על רופאים (גברים) בתחום המיילדות בתקופה שבה התמחתה. "אמרתי להם, זה יהיה רק עמוד אחד. אולי רק לנסיכות היה גינקולוג. היה מאוד קשה לשכנע את עורכי האנתולוגיה שהמאמר יהיה שונה מאוד ממה שהיה להם בראש. כי ההיסטוריה הכתובה פשוט לא התייחסה לנשים כסוכנות לידה למרות שבפועל כמעט תמיד הן ילדו ויילדו".

 חיתוך עץ המראה מחקר של איברי האישה מהמאה ה־15, איטליה / צילום: wellcomeimages.org

זה היה ספר על נשים יולדות ולא היו בו נשים?
"היו כמה מאמרים על נשים, אבל הפוקוס היה על מה שהגברים עשו. בספר יש גם תמונות, ובהן אפשר לראות את הנשים, כי התמונות מתייחסות לאירוע ולא לתיעוד הכתוב של האירוע".

"ניתוח גופות היה דווקא מקובל"

המחקר של פארק העלה תחום נוסף שהוזנח, ולאו דווקא בגלל הטיה מגדרית. "אחד המקורות שחקרתי היה מעין יומנים שכתבו סוחרים, ובהם תיעדו גם מחשבות וגם רשומות כלכליות ששימשו כראיות משפטיות. אחד מהם כתב על אשתו כמה אהב אותה והצטער על מותה. הוא סיפר שדיממה למוות, ואחרי שהיא מתה הוא הזמין רופא שעשה לה ניתוח לאחר המוות. כשראיתי את זה נדרכתי, כי לפי מה שהיה ידוע עד אז, ב-1470 לא ניתחו גופות. זה היה טאבו. במקרה, נפגשתי עם חוקר אחר שאמר, ‘אה, גם אני מצאתי כזה', וגם לו זה היה מוזר. זה הוביל לספר שלם שבו כתבנו מחדש את ההיסטוריה של ניתוחי גופות.

מתברר שנשים רבות נותחו כדי להבין את מנגנון הילודה והפוריות. את הגברים ניתחו פחות, כי איברי הרבייה חיצוניים וברור יותר איך הם עובדים. "גילינו שעל כל ניתוח שנעשה בבית ספר לרפואה, נעשו עשרות ניתוחים בחוץ. ואחרי שמצאנו את העדויות הראשונות, מצאנו עוד המון. חלק נותחו כדי לדעת ממה הם מתו, בדיוק כמו היום, אבל חלקם מסיבות טקסיות. כלומר, התברר שניתוחי גופות בכלל לא היו טאבו בכנסייה, אלא להיפך. היו הרבה ניתוחים דווקא למטרות דת.

"לדוגמה, נשים קדושות ניתחו כדי להראות שיש להן אבני מרה בצורת השילוש הקדוש. או שהיו אומרים ‘ישו הוא בלב' ומנסים להראות שהוא אכן בתוך הלב שלהן, כלומר למצוא צורה שמזכירה אותו. חלקי הגוף של הצדיקות הפכו לקמיעות ריפוי.
"הנצרות בתקופה הזאת הייתה מרוכזת בקדושים ובדברים מוזרים שקרו להם בגוף. כך אנשים פחות משכילים ונשים יכלו לקבל הכרה כקדושים".

"העבר אף פעם לא נגמר"

אחרי המחקר הזה, פארק כבר החלה לחפש את הידע החוץ-אוניברסיטאי באופן מכוון יותר. "מצאנו למשל שהידע הזואולוגי והגנטי פותח במידה רבה על ידי ציידים שהכליאו ציפורים וסוסים. הידע הביולוגי פותח במידה רבה על ידי החקלאים. מהגרים מתימן הביאו מהמזרח התיכון טכנולוגיות של חקלאות בנווה מדבר, שהיו מפותחות מאוד כי זה היה הישרדותי. וכשמעבירים את הטכנולוגיות האלה למקום פורה כמו ספרד, פתאום יש לך תוצאות מדהימות. זה היה בסיס כוחה של התרבות האסלאמית במערב".
פארק אומרת שהיום הדיסציפלינה זזה לעבר מחקרים מהסוג הזה.

"אני חושבת שהייתה לנו השפעה", היא אומרת בצניעות. "מה שאנחנו חייבים להבין הוא שהעבר אף פעם לא נגמר. הידע שלנו על העבר תמיד לא שלם ולא גמור. כל דור חוקר את העבר מחדש עם כלים חדשים שיש לו. אנחנו יודעים שחלק גדול ממה שאנחנו חושבים על העבר מוטעה".

רב-תרבותיות במדע: "גם אני אירופוצנטרית בהחלמה"

חלק מהטעויות שעשו חוקרים ביחס שלהם להיסטוריה של הרפואה נבעו מאירופוצנטריות, אומרת פארק. "הנרטיב היה 'היוונים המציאו את המדע ואז הוא תורגם ללטינית ואז האירופאים המציאו את המדע המודרני', אבל כמובן שבעצם המדע קרה בכל העולם גם יחד, בעולם היווני והעברי והערבי ועולם הסנסקריט, והם כולם תקשרו אחד עם השני, עד ימי הביניים אפילו".

 פירנצה / צילום: Shutterstock

וזו הייתה הפתעה מבחינת ההיסטוריונים של המדע בסביבתך?
"בהחלט. גם אני 'אירופוצנטרית בהחלמה'. יום אחד הגיע לאוניברסיטה חוקר של היסטוריית הרפואה בעולם הערבי. זה מאוד סיקרן אותי, אז נכנסתי לשיעור, ופתאום ברגע ראיתי את כל החיבורים. הבנתי שכל הסיפור שחשבתי שאני מכירה, אני חייבת לחשוב עליו שוב במאה דרכים שונות.

"בארה"ב ההיסטוריה של המדע נבעה מההיסטוריה של הנצרות, וזה ממש היה עיוות. חשבנו שאנחנו חוקרים את ההיסטוריה של המדע והתברר שחקרנו את ההיסטוריה של קצת מדע. בפינה אחת של העולם".

היום חוקרת פארק את הקשר בין התרבויות השונות בהיסטוריה של המדע באמצעות חפץ או קונספט מאחד. "ראינו שהעיסוק בסיפור המדעי דרך החפץ פותח לנו דרכי מחשבה חדשות ומסיר חלק מהדוגמות של התחום", היא אומרת. "פרק אחד בספר שאנחנו כותבים יהיה על הקינמון, אחר על המספר אפס, על בזים, על בית חולים מסוים בירושלים. אנחנו כותבים ספר מדעי בתקווה שייקרא על ידי הציבור הרחב".

מה כתבת, למשל, על קינמון?
"קינמון הגיע מסין, ומי שהכיר אותו הם הסוחרים שהבינו את ההבדלים בין סוגי הקינמון השונים, וידעו מה השימוש הנכון בכל אחד מהם במזון וכמוצר רפואי. הגורמים שכתבו על קינמון בערבית היו יותר קרובים למקור, וכשהקינמון הגיע למערב אירופה, בעצם הגיע רק סוג אחד כי הם בקצה השרשרת. יכלו לתת להם כמעט כל סוג של גזע עץ ולהגיד להם שזה קינמון".

ועל בית החולים בירושלים?
"הוא היה מוסד נוצרי, בזמן שבו בתי החולים הערביים היו הרבה יותר מתקדמים. אחת השאלות בהיסטוריה של בתי החולים היא מאיפה הם פתאום הופיעו במאה ה-13. הם נראים כמו בתי החולים של קהיר ושל המזרח התיכון והחפצים בהם דומים. נראה שבתקופת הצלבנים, היו כבר בתי חולים נוצריים בירושלים שלמדו מבתי החולים המוסלמיים, ואולי זה היה הערוץ העיקרי שבנה את בית החולים המודרני. אנחנו בודקים את זה".

פרופ' קתרין פארק
פרופ' להיסטוריה של המעדה באוניברסיטת הרווארד, בת 70 ● את התואר הראשון והשני עשתה בהיסטוריה של הרנסנס במכון וורבורג, אוניברסיטת לונדון, ואת הדוקטורט בהיסטוריה של המדע קיבלה מאוניברסיטת הרווארד ● עוד משהו: אמה, קלרה קליבורן פארק, התפרסמה כאשר כתבה על חוויותיה כאם לילדה אוטיסטית והתבטאה נגד האשמת אמהות בתסמינים אוטיסטיים, כבר ב-1967. אותה ילדה היא אחותה של קתרין, ג'סיקה, שהפכה לציירת ידועה. אחיהן הוא סופר המדע הבדיוני פול פארק