ממה בעצם חוששים מצביעי מפלגות השמאל בישראל?

אלה ימים מתעתעים. מצד אחד שמחה על התחזקות השמאל (מרצ והעבודה) ביחס לסקרים וביחס לבחירות הקודמות. מצד שני, עדיין לא ברור אם ישראל השתחררה מלפיתתו של הנאשם בפלילים, שאף הצליח להכניס לכנסת מפלגה מעוררת פלצות, המבוססת על שנאה, גזענות, הומופוביה, פנאטיות דתית, דיכוי נשים ורדיפת מיעוטים.

מותר לחוש סיפוק: על התחזקות הגוש שנחוש לשים סוף להשחתת המערכת הפוליטית בידי נתניהו, ועל שותפות של תומכי ימין. זו הוכחה שלא הכל אבוד, שניתן ליצור שינוי, ושמחאה אזרחית משפיעה. ירידת התמיכה בנתניהו היא הצלחה של תנועת המחאה האדירה שסחפה את הארץ.

למרות השיסוי, הפילוג, הספינים, השקרים, ומכונת התעמולה המשומנת שחדרה גם לתקשורת הרשמית - אין לנתניהו רוב, ובפעם הרביעית הוא איננו יכול להקים ממשלה (ודאי לא בת-קיימא).

העובדה הזאת אומרת מה שידענו תמיד - שתמיכה בימין לא מחייבת תמיכה במנהיג מושחת; שיש מספיק א.נשים הגונים בארץ, שבעוד הם מקוטבים בעמדותיהם הפוליטיות, הם שותפים להכרה שיש גבול למותר בחברה דמוקרטית, ושממנהיג.ה נדרשות יושרה והגינות.

בו בזמן מכרסם החשש. חלקו מיידי: נכון לכתיבת שורות אלה נתניהו לא השיג 61, אך טרם מובטחת ממשלה בלעדיו. האם יצליחו מפלגות הגוש להתעלות אל הרגע ההיסטורי? האם יצליחו לוותר על חלק משאיפותיהן ועל האגו שלהן, ולשתף פעולה בחקיקה שתמנע לתמיד את התופעה ששמה נתניהו, גם במחיר מועמד פשרה לראשות הממשלה ובחירות נוספות בעוד שנתיים? מרגע שייאסר על נאשם בפלילים לכהן כראש-ממשלה, וכהונת ראש ממשלה תוגבל לשמונה שנים, ניתן יהיה לחזור לדיון אמיתי על סדר היום של ישראל, על צרכיה, בעיותיה, אופייה.

אחרת, אנו נדונים להמשיך ולהסתובב סביב הזנב של עצמנו, או ליפול לאימה והבושה של ממשלה חשוכה, שנסמכת על התועבה הגזענית-קנאית של סמוטריץ', בן-גביר, וחבורתם. אין ביטחון שהגוש יצליח לחוקק את החוקים האלה, אבל חובתו לעשות כל מאמץ, גם אם תהיה זו הצלחתו היחידה.

חלקו השני של הפחד נובע מהסתכלות פנימה אל מפלגות השמאל: ישראל ניצלה בעור שיניה, בזכות המוני מתנדבות ומתנדבים. אבל זה איננו תחליף למנהיגות סוחפת, שתוכל להביא לידי ביטוי בקלפי את התמיכה הרחבה בהרבה בעמדות היסוד של השמאל, בעיקר בתחום החברתי-כלכלי וביחסי דת-מדינה, אך גם ביחס לפתרון הסכסוך.

מיכאלי היא קרן-אור במפלגת העבודה שמנהיגיה האחרונים אכזבו ובגדו במצביעיהם, אך עדיין לא ברור עד כמה היא אמיצה ויצירתית. מרצ שומרת על אמינותה, אך חסרה בה מנהיגות חדשנית ומלהיבה. גם השמאל הערבי איננו מעז מספיק.

לכן, במקום מפלגת שמאל גדולה וערכית שאיננה מבחינה בין יהודים לערבים, יש לנו מפלגות קטנות שאינן מהוות אלטרנטיבה שלטונית. ועוד, התמיכה במפלגות השמאל לעולם איננה מובטחת. זה מובן מאליו. חולשה זו של השמאל היא גם יתרונו.

מדובר בא.נשים ביקורתיים, שדורשים ממנהיגיהם עמידה בסטנדרטים גבוהים מאוד של אמינות, יושרה, עמוד שידרה ערכי ויכולות ביצוע. הטוענות.ים לכתר המנהיגות בשמאל נדרשים להוכיח את עצמם בכל פעם מחדש, וכשאינם עושים זאת, הם נענשים בקלפי.

כך צריך להיות. אבל המחנה הזה נגוע גם בטהרנות, שאיננה מאפשרת פתרונות מעשיים ומובילה לניהיליזם. שכן, אם הכל גרוע ומושחת, מה חשוב מי יהיה בשלטון. זה חלק מההסבר לאחוז ההצבעה הנמוך יחסית בקרב מצביעי שמאל, בעיקר צעירות.ים, שפשוט נואשו ובחרו ב"הגירה פנימית". הם חיים כאן, אבל מפרידים את עצמם מהפוליטיקה, ומסרבים לקחת חלק בבניית האלטרנטיבה השלטונית, וביצירת השינוי שלו הם מייחלות.ים.

כרגע, בהנחה שהתוצאות הסופיות יקנו יתרון לגוש של מתנגדי נתניהו, אנו, תומכי השמאל, נעים בין תקווה לחרדה. אנחנו תולים ציפיות גבוהות במנהיגים שלנו ושל הגוש כולו, וחרדים שמא יחמיצו את ההזדמנות להוציא את ישראל מעבדות לחירות.

הכותב היא דיקנית ביה"ס לחינוך במסלול האקדמי המכללה למינהל