היום שבו התותחים נדמו והבנקים לא הפסיקו להדפיס כסף

ב־11 לנובמבר 1918 נדמו התותחים בחזית המערב. ארבע שנים נמשכה ו־16 מיליון חיים צעירים עלתה המלחמה שהייתה אמורה להסתיים עד חג המולד 1914. גרמניה, פעם המעצמה הכלכלית השנייה בעולם, הייתה הרוסה. ברחובותיה כנופיות של מרקסיסטים ומיליציות ימניות נלחמו זו בזו. אותה שעה הממשלה החדשה והדמוקרטית של גרמניה, ניסתה לייצב את המדינה ולאפשר את תחילתו של פרק חדש.

● מה הסיכוי שהאינפלציה תחזור, ואיך זה קשור להיסטוריה של ארגנטינה?
● סופו של הנס הדפלציוני: האם האינפלציה בדרך לזינוק? 

עם פרוץ המלחמה ב־1914 ירדה גרמניה מסטנדרט הזהב והחלה להדפיס כסף כדי לממן את הוצאותיה. עד סופה איבד המארק 60% מערכו. תחת הלחצים מבית ומחוץ המשיך הבנק המרכזי להדפיס כסף במרץ כדי לכסות את גירעונות הממשלה. עד תום המלחמה ההכנסות ממיסים כיסו בקושי 15% מהוצאות הממשלה; ועד אוקטובר 1923 המיסים בקושי כיסו 1% מהוצאותיה. את הפער סיפקו 2,000 מכונות הדפוס שעבדו יום ולילה, לייצר את הכסף אותו הבנק המרכזי של גרמניה הלווה לממשלה ולעסקים פרטיים בריבית הקרובה לאפס.

משגברה האינפלציה הפסיקה מערכת האשראי הפרטי לתפקד והבנק המרכזי נאלץ למלא גם את התפקיד הזה. עד לסוף 1923 הודפסו 92.8 קווינטיליון מארקים (18 אפסים) והאינפלציה השנתית הגיעה לחמישה מיליון אחוז. בשנת 1923 המחירים גדלו ב־41% ליום והפעילות הכלכלית הריאלית הגיעה לעצירה מוחלטת. גם הבורסה איבדה 97% מערכה בשנת 1913, טרום המלחמה הגדולה. שטרות הכסף שהדפיס הרייכסבנק, הבנק המרכזי באותם ימים, שימשו להסקת הבתים בחורף הקר, שעה שמעטים היו מוכנים לקבלם כאמצעי תשלום.

האבטלה ,שבתחילת מחזור ייצור הכסף נפלה לכמעט אפס, חזרה והרקיעה שחקים, והגיעה לכ־30% ב־1923. האינפלציה ואחר כך ההיפר־אינפלציה הביאו גם לחלוקה מחדש של העושר. כל מי שנסמך על הכנסה קבועה כמו פנסיונרים או חוסכים שחיו מריבית על חסכונותיהם, ראו כיצד חסכונות חייהם נמחקים. גם אלו שחיו על שכר עבודה או הכנסות מדמי שכירות נשחקו עד דק. אך כל מי שהיו לו חובות כבדים, בראשם הממשלה, הרוויח.

 שטרות הכסף היו שווים הרבה פחות מהנייר שהם הודפסו עליו / צילום: ויקיפדיה

"ימי הביניים חזרו"

בספר "כאשר כסף מת" מובאים זיכרונות מאותם הימים: "ברחבי גרמניה נחושת החלה להיעלם מהגגות, שעה שהיא הפכה למטבע עובר לסוחר, כסף, לקנייה של מוצרים. מסחר החליפין פרח, כיסא בקולנוע עלה חתיכת פחם עם בקבוק של פארפין יכולתה לקנות חולצה. ואיתה קנית למחרת תפוחי אדמה להם נזקקה המשפחה. כשכר דירה שילמת חצי קילו חמאה לחודש... ימי הביניים חזרו.. קהילות החלו להדפיס את הכסף שלהם, אלו היו מבוססים על סחורות כמו תפוחי אדמה, או חיטה. מפעל נעליים אחד שילם לעובדיו באיגרות חוב לאספקת נעליים, אותן החליפו במאפיה עבור לחם, או בשוק עבור בשר. מטבע זר הפך לכסף הנייר המקובל ביותר לצורך מסחר, וערך הדולר הרקיע שחקים. הסתובבו סיפורים על סטודנטים זרים שקנו שורות של בתים עם התקציב שנשלח להם מהבית לצורך הלימודים. אחרים, כך סיפרו, חיו ממכירה של חוליה אחת בשרשרת זהב ליום. כוס קפה שמחירה היה 5000 מארק כשהזמינו אותה, עלתה 8000 מארק עד שגמרו לשלם עבורה. ה רעב התפשט בערים כאשר חקלאים סירבו לקחת כסף תמורת אוכל ויותר משני מיליון איש עברו לאזורים הכפריים".

"בהתחלה האינפלציה מתמרצת את התעשייה", תיאר את התהליך בן התקופה, הכלכלן האיטלקי קונסטנטינו בראסיאני-טורוני, "אך עם הזמן השפעתה רעה. היא גם הורסת ערכים מוסריים. מעטים התעשרו שעה שמיליונים התרוששו. היא הפכה אנשים רגילים לספקולנטים והרחיקה אותם מעבודה רגילה והיא זרעה חוסר יציבות פוליטית ומוסרית. לא קשה להבין מדוע תקופה זו חרוטה בזיכרון הקולקטיבי הגרמני כסיוט".

העוני והסבל שתקופת האינפלציה זרעה הייתה קרקע פוריה עליה נבט זרע הנאציזם. האינפלציה אומנם לא הביאה את היטלר לשלטון, אבל על הקרקע זו נבטו הזרעים המורעלים. ה־SA, החולצות החומות של התנועה הנאצית, שהטילו אימה על כל יריביהם הפוליטיים ובמיוחד על יהודי גרמניה, נוסדה ב־1921 היא מנתה אז 6,000 איש. עד סוף 1923, שיאה של תקופת האינפלציה, מאה אלף איש השתתפו בעצרת ענק שהארגון ערך בנירנברג. כשיתפרץ המשבר הכלכלי הבא ב־1929, גם הוא תוצאה של חוסר היציבות המוניטרית של התקופה שלאחר המלחמה, יהפוך הזרע המורעל לצמח ענק ואימתני שיטיל אימה והרס על העולם כולו.

 מיום ליום הכסף איבד את שוויו / צילום: ויקיפדיה

לא תמיד אורב אסון

לא בכל חברה האינפלציה מביאה בהכרח לאסון כמו זה שהתרחש באירופה. אך בכל מקום שבו היא הייתה, היא זרעה סבל כלכלי נרחב, הביאה למחיקה של חסכונות ולערעור מוחלט של המערכת הבנקאית, ויצרה חוסר יציבות חברתית.

גם ישראל סבלה מתקופת אינפלציה גבוהה. היא החלה אחרי מלחמת יום הכיפורים וקיבלה תאוצה עם עליית הליכוד לשלטון ב־1977, והנהגת המדיניות של "להיטיב עם העם". הדפסת הכסף הגוברת למימון הוצאות הביטחון והרווחה של הממשלה הזניקו את האינפלציה שנה אחר שנה. בשנת 1972 היא עמדה על 12.35% ובשנת 1976 סמוך למהפך היא עמדה על 38%. ב־1978 האינפלציה כבר עמדה על 48%, וב־1980 כבר חצתה את קו ה 133%.

התוכניות השונות של שרי האוצר נכשלו בזו אחר זו וכך הגיעה האינפלציה אל מעל 444% לשנה ב־1984. בתחילה נראתה אינפלציה כנשלטת, השכירים קיבלו תוספת יוקר קבועה, חוקי המס תוקנו להתמודד עם מיסוי בתנאיי אינפלציה והחסכונות כמו גם החובות היו צמודים למדד. אך מנגנון זה שהבטיח שקט חברתי בטווח הקצר גם הבטיח שהאינפלציה תמשיך ותגבר.

האינפלציה הגוברת גרמה ללחצים כבדים והולכים על המערכת הבנקאית שעה שזו התקשתה לשמור על הלימות ההון בתנאי אינפלציה, מה שהביאם להגדיל ולהעצים את מדיניות גיוסי ההון באמצעות הנפקות נרחבות בבורסה. כדי להבטיח את הצלחת גיוסים אלו, נקטו הבנקים במדיניות אגרסיבית של מניפולציה, וכן ויסות של שערי מניותיהם, כך שלמשקיעים הובטחה בפועל תשואה ריאלית קבועה ונאה. עם הזמן הגולם קם על יוצרו.

 האינפלציה המפלצתית ברפובליקת ווימאר של שנות ה־20 / צילום: ויקיפדיה

"הבעיה היא האינפלציה"

בדיון בבנק ישראל על מדיניות הוויסות אמר הנגיד מנדלבאום: "אני במקומם הייתי מוסר לממשלה את המפתחות במקום לעשות וויסות. הייתי אומר להם רבותי אין לנו מקורות, ההון שלנו נשחק ואנחנו לא מוכנים לעבוד כך". אך בפועל סיכם בנק ישראל כי הבעיה היא האינפלציה. וכי רק מדיניות חדשה כוללת עשויה להביא להפסקת פעולות הוויסות. בהיעדר מדיניות שכזו האינפלציה המשיכה, ומאמצע 1983 יותר ויותר משקיעים ביקשו למצוא מקלט בדולר.

ב־6 באוקטובר 1983 היכולת של הבנקים לרכוש את היצע המניות הגיע לקיצו, והמשבר שפרץ איים על כלכלת ישראל כולה. הואיל ומניות רבות נרכשו באשראי או שימשו כבטוחות לאשראי, קריסה מוחלטת בערכם היה גורר עסקים ומשקי בית רבים לפשיטת רגל. המסחר במניות הבנקים הופסק ובתוך שבועיים גובש הסדר. הממשלה לקחה על עצמה לפדות למעוניינים את מניות הבנקים במועדים מאוחרים יותר, והבעלות בבנקים עברה לידי ממשלת ישראל. עד ששקע האבק הנזק לציבור המשקיעים ולממשלת ישראל נאמד בעשרות מיליארדי שקלים. אך גם קריסת הבנקים לא הצליחה להביא את הממשלה, שהייתה בינתיים גם מסובכת במלחמה בלבנון, לנקוט במדיניות אפקטיבית לעצירת האינפלציה.

עד סוף 1984 היה נראה שישראל בדרך להיפר אינפלציה בסגנון רפובליקת ווימאר. בשלב זה ארצות הברית החלה ללחוץ על ממשלת ישראל לפעול. על סף התהום, הועברה תכנית ייצוב אגרסיבית בממשלת האחדות. התוכנית כללה קיצוצי שכר, חיתוך בסובסידיות, פיחות גדול והקפאת שער הדולר, וקיצוץ אגרסיבי בתקציב הממשלה. על פי התוכנית גם נקבעה ריבית גבוהה של 9% בתוספת קיצוצים חדים במסגרות האשראי במשק.

סגן יו"ר הפד, סטנלי פישר, הסביר לימים כי "הבעיה שלי מאז, בכל אינפלציה, היא שאין לך נקודת זמן שבה אתה יכול להגיד שזה לא חשוב וזה לא נורא אם היא תעלה בעוד אחוז. אחרת פתאום אתה מגלה אינפלציה של 400%". משבר הבנקים ותוכנית עצירת האינפלציה עלתה למשקי בית, לעסקים רבים ולארגונים שונים, כמו התנועה הקיבוצית, בהרס וחורבן, שחלקם מעולם לא התאוששו ממנו. גם הכלכלה בכלל סירבה להתאושש והמשיכה לקרטע. רק עם העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר והמהפכה הטכנולוגית העולמית של ראשית שנות התשעים, הצליחה כלכלת ישראל להתאושש ולעלות על דרך המלך.

אקיינוס של הדפסות

אך לא גרמניה וגם לא ישראל נכנסו לתהליך האינפלציוני עם משק השקוע בחובות כמו המשק האמריקאי ושאר משקי העולם כיום. בועת החוב הענקית, כ־85 טריליון דולר של כל הכלכלה האמריקאית, וכ־275 טריליון של כל הכלכלה העולמית תגרום בתנאי אינפלציה, לזעזועים שכמוהם לא חווה העולם. אם לא די בכך שרבע מכול הדולרים המזומנים הקיימים בעולם יוצרו בשנת 2020 ותקציב הממשלה הפדרלית לשנת 2021 ,לאחר חבילת ההמרצה בת ה־1.9 טריליון דולר מתחילת החודש, מצביע על גרעון הגדול משלושה טריליון דולר, הנשיא ג'ו ביידן מתכנן להעביר כעת חבילת תקציב חדשה.

החבילה בהיקף של 2.3 טריליון דולר לטובת טיפול, תיקון ובניית תשתיות, והיא אמורה לתת עוד זריקת מרץ לכלכלה באמצעות הוצאות ענק על פרויקטים של תשתיות ופרויקטים ירוקים.

בגין אוקיינוס ההדפסות הקודם טפחו חשבונות הבנק של האמריקאים לכדי מעל 2 טריליון דולר במזומן. בעוד כ־14 טריליון תפחו תיקי ההשקעות בגין העליות הדרמטיות במחירי המניות. יחדיו אלה מייצרים "תחושת עושר" שלא הייתה כמוה אצל העשירונים העליונים. עם תום "עונת הקורונה" ולקראת רבעון הקניות של סוף השנה, ישתחררו כספים אלו לשוק ויגרמו לאינפלציה של כ־4% - כך על פי הערכות שונות ובהן של ריי דאליו מברידג'ווטר, וביל גרוס מנכ"ל פימקו,. לעלייה כזו עשוי שוק איגרות החוב להגיב בירידות חדות שעה שהוא מבצע התאמה - העלאת ריבית - בין התשואה לפדיון והאינפלציה הצפויה.

בחירה בין שתי רעות

באג"ח לטווח ארוך, ירידות כאלו יכולות בקלות להתבטא בעוד 30%, מעבר ל־20% שכבר ירד האינדקס של איגרות החוב הממשלתיות ארוכות הטווח מאז שיאו בקיץ 2020. העלייה בריבית האפקטיבית בשוק איגרות החוב לא רק תגלח טריליונים רבים מקופות הפנסיה, המחזיקות בהשקעה סולידית זו, היא גם תאלץ את ממשלת ארה"ב להגדיל את הריבית שהיא תשלם על 7.7 טריליון הדולר חוב העומד לפירעון ומיחזור השנה. עלייה כזו בריבית על איגרות החוב הממשלתיות תעלה את הריבית במשק, לרבות על החובות בכרטיסי האשראי, המשכנתאות, והאשראי השוטף של העסקים.

בנוסף, עלייה כזו תייקר ב־2%־3% את עלות המיחזור של כ־3.2 טריליון דולר של איגרות חוב קונצרניות המגיעות לפרעון ב־2021 וב־2022. מתוכם כ־680 מיליארד איגרות חוב ספקולטיביות. גידול של 2%־3% באינפלציה "בלבד", יביא לגידול גדול יותר בריבית האפקטיבית וייאלץ את הבנק המרכזי לבחור בין שתי רעות: להילחם היום בהתעוררות האינפלציונית על ידי השלמה עם העלייה בריבית, ואז להסתכן בתגובה אלימה של שווקי המניות כמו גם האטה מיידית במשק, או לספר לעולם ש"לא נורא אם האינפלציה תעלה (באופן זמני) באחוז או שניים", ולהסתכן כפי שהזהיר בעבר הרחוק סטנלי פישר, כי מאחוז נוסף או שניים, שאולי אינם בעיה כה גדולה לכאורה בפני עצמם, "פתאום" נגלה אינפלציה גדולה ומסוכנת בהרבה.

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון. כותב הספר "Brief A Money of History" ומקליט הפודקסט Com.KanAmerica