לקראת המונדיאל: שוק העבודה במפרץ חייב להשתנות

ההכנות הנשלמות לאירוח גביע העולם בקטאר בשנה הבאה מעלות לסדר היום את הפגיעה במהגרי העבודה במפרץ. שחקני כמה נבחרות כדורגל עלו למגרשים בשבועות האחרונים כשעל חולצותיהם כיתוב בזכות בגנות היחס לו זוכים מהגרי העבודה הזמניים בקטר, כמו ביתר מדינות המפרץ. תחקיר של "הגרדיאן" הלונדוני שפורסם לאחרונה מגלה כי לפחות 6,500 זרים נהרגו בבניית האצטדיונים באמירות.

בשש מדינות המפרץ הערביות - ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, קטר, כווית, עומאן ובחריין - נמצא הריכוז הגדול בעולם של מהגרי עבודה זמניים, כ-10 אחוזים מכלל מהגרי העבודה בעולם. לשם המחשה, מתוך אוכלוסייה של 9.5 מיליון תושבים באיחוד האמירויות, כ-8 מיליון הם עובדים זרים. רובם עונה על ההגדרה של low skilled workers ומרביתם מגיעים מאסיה. על-פי נתוני הבנק העולמי, מעל 95 אחוזים מכוח העבודה המועסק בבנייה ובעבודות כפיים במפרץ מורכב מזרים. מנגנוני הקיום התקין היום-יומי במדינות המפרץ תלוי במהגרי עבודה.

העובדים הזרים למעשה תלויים לחלוטין בחסדיו של הפטרון המקומי שלהם, יליד המקום. תופעת הפגיעה בעובדים זרים שכיחה במדינות המפרץ הערביות, אך אינה מדווחת באופן נרחב. במסגרת מערכת חוקים נוקשה זו העובדים נהנים ממעט מאוד זכויות, והתלונות השכיחות במפרץ קשורות בהלנת שכר, מניעת טיפול רפואי, החרמת דרכונים ואף כליאה והתעללות בעובדים הזרים. כשאירועים אלו מגיעים לכותרות, הם גורמים לא פעם למתיחות דיפלומטית בין המדינה המארחת במפרץ למדינת המוצא של העובד. סכום העברות הכספים השנתי הרשמי ממדינות המפרץ הוא כ-120 מיליארד דולר, ומדינות היעד העיקריות הן הודו (כ-50 מיליארד דולר בשנה) ומצרים (כ-20 מיליארד דולר בשנה).

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 אימצו מדינות המפרץ תוכניות ("לוקליזציה"), שהמשותף לכולן היה ניסיון להביא את העובדים המקומיים לתפוס את מקומם של העובדים הזרים. במדינות המפרץ נוסף גם החשש שמא האבטלה תביא לתסיסה בקרב האזרחים. הלחצים הכלכליים בעקבות מגפת הקורונה הביאו חלק מהמדינות להסיר את האבק מעל תוכניות שכאלה. ניסיונות קודמים לעידוד תעסוקת מקומיים, בעיקר בתקופת הצניחה במחירי הנפט, הוכתרו בהצלחה חלקית וזמנית בלבד. בערב הסעודית, התהליך שזכה לכינוי "סעודיזציה" כלל גירוש של עובדים זרים שאינם בעלי מיומנות מקצועית הדרושה לפיתוח המשק, והחל מ-2017 הטלת מיסים והיטלים על מעסיקים ועובדים זרים, ולבסוף הענקת תמריצים להעסקת עובדים מקומיים.

הבעיה היא שהסעודים לא מיהרו לתפוס את מקומם של הזרים. רבים מהאזרחים הסעודים הצעירים מסיימים את האוניברסיטאות כשרבים מהם חסרי כישורים הולמים להשתלבות במגזר הפרטי, או שדרישות השכר שלהם גבוהות משל הזרים. התוצאה היא שהמגזר הציבורי, הנתפס באופן מסורתי כמשענת למשטר, מעסיק את מרבית האזרחים הסעודים, ואילו המגזר הפרטי ממשיך להיות מאויש ברובו (77 אחוזים) על ידי זרים. למרות הניסיון לעודד תעסוקת אזרחים, מדיניות בית המלוכה אינה עקבית בסוגיה, והתכנון לטווח ארוך נזנח לרוב לטובת צרכים מידיים.

אם הניסיון הנוכחי לערוך רפורמה מקיפה בשוק העבודה יהיה מוצלח יותר, הוא יצריך ירידה חדה ברמת החיים של רבים מאזרחי מדינות המפרץ המורגלים במציאות אחרת. זאת ועוד, הוא יחייב התאמות בהשכלה ובהכשרות של האזרחים: כמחצית מהסעודים הם בעלי השכלה תיכונית ומטה, למרות שההוצאה על חינוך בממלכה היא מהגבוהות בעולם, וכן החינוך הטכנולוגי סובל ממחסור חריף. לבסוף, צמצום העסקת עובדים זרים יפגע באופן משמעותי ביכולת לממש רפורמות כלכליות שאפתניות אך הכרחיות במדינות, שנועדו לפתח כלכלות שאינן תלויות כבעבר ברווחי נפט.

למרות שאיחוד האמירויות, ערב הסעודית וקטר הודיעו לאחרונה על עריכת שינויים שיטיבו עם העובדים הזרים, התנאים שהביאו לתלות של מדינות המפרץ בכוח עבודה זר שרירים: רווחים משמעותיים ממכירת נפט וגז והיותן בעלות אוכלוסייה קטנה באופן יחסי, אשר בחלקה אינה מיומנת או שאינה מעוניינת לעסוק בעבודות כפיים בעיקר, ובשכר נמוך. עיוות מובנה זה יוצר מגזר פרטי קטן יחסית, שבו ניכרת העדפה להעסיק עובדים זרים המוכנים לקבל שכר נמוך יותר.

בהעסקת עובדים זרים במפרץ מתקיים שיווי משקל עדין, שהפרתו תפגע במדינות המפרץ עצמן ובמדינות המוצא של העובדים. עד כה, תוכניות הלאמת העבודה במפרץ לא השיגו את יעדן והכלכלות במפרץ עדיין תלויות בעובדים זרים. זאת למרות הגידול בהיקף ובאיכות כוח האדם המקומי והתנודתיות הרבה בשוק הנפט. בטווח הקצר והבינוני צפויות כלכלות המפרץ לספוג הפסדים נוספים אם תמשך עזיבת מהגרי העבודה - מלבד הפגיעה ביכולת להוציא לפועל רפורמות שונות ופרויקטים של תשתיות ותיירות, ייפגע גם מקור הכנסה חשוב שאינו נפט, אשר הגיע ממיסים והיטלים שהושמו על העובדים הזרים ובני משפחותיהם.

הכותב הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ׳ ת״א