איך יחזרו המובטלים לעבודה?

לאחרונה פרסמה מחלקת המחקר והמדיניות של שירות התעסוקה נתונים מהם עולה שרק כ- 14% מהחוזרים לעבודה מאז היציאה מהסגר השלישי הם דורשי עבודה ששהו באבטלה מעל חצי שנה. בהודעה לתקשורת טען מנכ"ל שירות התעסוקה, רמי גראור, שהנתונים מהווים הוכחה לכך שאבטלה ממושכת פוגעת משמעותית בסיכויי החזרה לעבודה. הוא יצא בקריאה כפולה: לדורשי העבודה "שלא להמתין ליוני ולעשות כל מאמץ לשוב לעבודה בהקדם", ולממשלה "לאמץ מודל של דמי אבטלה דיפרנציאליים המביאים בחשבון את מאפייני הענף, כישורי דורש העבודה, סיכויי חזרתו לעבודה ועוד."

הקריאה לדורשי העבודה לשוב במהרה לעבודה מהדהדת פרסומים בתקשורת, לרבות התבטאות מתמיהה מצד יו"ר ההסתדרות, על אנשים ש"התאהבו בחל"ת", וממאנים לחזור למעגל העבודה למרות שישנן משרות פנויות עבורם. פרסומים אלה מבוססים עד כה על סיפורים אנקדוטליים, ולכן אין לדעת עד כמה הם מייצגים תופעת רווחת. כך או כך, יש בקריאה זו כדי להתעלם ממגוון סיבות מבוססות לקשיים של מובטלי הקורונה לחזור לעבודה.

ראשית, כפי שפרסם לאחרונה בנק ישראל, "בשל הפגיעה שהייתה בהכנסות של עסקים ומשקי בית, גם עם הסרת כל המגבלות, הפעילות [הכלכלית במשק] לא תחזור לרמתה הרגילה" והצפי הוא שגם ב-2022 רמת הפעילות במשק תהיה נמוכה מהתחזית מלפני המשבר. הירידה בנפח הפעילות הכלכלית תפגע מן הסתם גם במספר מקומות עבודה. גראור עצמו אמר לאחרונה כי כ-350-400 אלף מובטלים לא צפויים לחזור לעבודה בתקופה הקרובה. רובם יבואו מהדרגים הנמוכים של שוק העבודה. הקושי יהיה בוודאי רב במיוחד בקרב קבוצות, שמלכתחילה סבלו מתת תעסוקה, ואשר תוכניות לאומיות שונות, שנועדו להכניס אותן למעגל העבודה, נגדעו במהלך משבר הקורונה.

שנית, משבר הקורונה עשוי לשנות דפוסי עבר בשוק העבודה (למשל: להגדיל את שיעור ה"עבודה מרחוק" והדיגיטציה), באופן זה שמי שמיומנויותיו התאימו לדפוס העבודה בעבר לא יתאימו לדפוס העבודה החדש. אנשים אלה עלולים להתקשות במיוחד בהשתלבות מחודשת בשוק העבודה.

לבסוף, מחקרים מישראל ומהעולם מלמדים שהקורונה השפיעה באופן שלילי ביותר על בריאותם הנפשית של חלקים נרחבים באוכלוסייה. אחוזים ניכרים מהאוכלוסייה דיווחו על חרדה ודיכאון בתקופת הקורונה, ומומחים לבריאות הנפש מניחים שההשפעה הנפשית של המגיפה תורגש עוד שנים ארוכות קדימה. עליה זו בתחלואת הנפש תשפיע גם היא, יש להניח, על יכולתם של מובטלים ומבוטלות לחזור למעגל העבודה.

על כן, במקום להתמקד באותן אנקדוטות של מובטלי-קורונה ש"מעדיפים להמשיך ולהתבטל" (במקום לחזור - במרבית המקרים - למשרותיהם הזוטרות, המפרכות והלא יציבות, עבור שכר נמוך עוד יותר מזה שהשתכרו עד לפרוץ המשבר), ראוי להשקיע את המאמץ בהרחבת ובהתאמת שירותי ההשמה וההכשרות המקצועיות של שירות התעסוקה. יש לחזור ולהפעיל תכניות שנועדו לסייע באופן ממוקד לקבוצות עם היסטוריה של השתלבות מוגבלת בשוק העבודה, ולבחון האם יש צורך בתוכניות ממוקדות חדשות, בעקבות המשבר. ראוי גם להתייחס ביתר רצינות לנושא תחלואת הנפש הנמצאת במגמת עליה, גם לאור הקושי שתחלואה זו מציבה בפני חזרה למעגל העבודה; יש להרחיב את שירותי בריאות הנפש הציבוריים, ולשלב פסיכולוגים תעסוקתיים (מקצוע שכמעט נכחד לחלוטין בישראל) בשירות התעסוקה.

ומה ביחס להצעתו של גראור לאמץ מודל של "דמי אבטלה דיפרנציאלים"? ראשית, ראוי לזכור שאחד מיתרונותיו של מענק אוניברסלי הוא עלויות התפעול הנמוכות שלו. הואיל וגראור עצמו סבור שיוותרו במשק, גם בתרחיש האופטימי ביותר, מאות אלפי מובטלים גם לאחר החזרה לשגרה, הרי שמדובר בבדיקת מספר גדול ביותר של בקשות, מתוכן יהיה לברור את העומדים בקריטריונים. רבים מאלה שיעמדו לכאורה בקריטריונים לא יהיו בעלי ידע וכוח למצות את זכויותיהם, ובקשותיהם של רבים אחרים יידחו ככל הנראה בטעות. אלה כמו אלה צפויים להתדרדר לחיים בעוני.

שנית, דמי אבטלה דיפרנציאליים יכולים לפעול בדרכים שונות. בעוד שגראור מדבר על מענקים קטנים יותר לאלה שיש להם יכולת טובה יותר למצוא עבודה, ניתן לדבר על מענקים (קטנים יותר) דווקא לאלה שמצאו עבודה חדשה, אך בשכר נמוך מזה שהשתכרו לפני פרוץ המשבר. ה-OECD אכן ממליץ על "השלמת שכר" ציבורית כזו כאחד האמצעים להחזרת מובטלים למעגל העבודה. שלישית, הצורך לפתח יכולות (ולא רק לחסוך בעלויות) מצדיק העלאת רעיונות יצירתיים יותר. כך, למשל, ביחס לחלק מהצעירים, שאינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה, ניתן להמיר את דמי האבטלה בסבסוד שכר הלימוד באוניברסיטה או במכללה, ובדמי קיום. מדובר בהשקעה בהון האנושי, שעשויה להניב תשואה כלכלית לאותם אנשים, וכן למשק כולו, בעתיד.

יש להיזהר, אם כן, מביטול חד וגורף של הזכאות לדמי אבטלה למובטלי הקורונה, חרף תקופת התמיכה הארוכה. למרות שהמשק חוזר בהדרגה לפעילות, רבים ורבות ימשיכו להרגיש על בשרם ובכיסם את ההשלכות הנמשכות של המגיפה, ואין לשמוט את רשת הביטחון תחתם באיבחה. יש להציע תוכניות השמה, הכשרה מקצועית, השכלה גבוהה ושירותי בריאות נפש כחלק ממהלך מקיף להחזרת מובטלים לעבודה בשילוב עם השקעה ארוכת טווח בהון האנושי.

הכותב הוא מנכ"ל מרכז אדוה