שיתוף הציבור בהליכי תכנון: מראית עין של דמוקרטיזציה

בשני העשורים האחרונים ישראל מצויה בתנופת פיתוח אדירה. פרויקטים ארוכי טווח בתחום התחבורה, התשתיות והבינוי העירוני כבר עלו על השטח, ומשנים את נוף החיים של כולנו.

השינוי ניכר בנתיבי התחבורה והרחובות המוכרים, בגינות העירוניות, בשטחי המסחר, במוסדות החינוך ובעיקר בשינוי ניכר של אורח החיים שלנו. לאן שלא נפנה, החיים שהורגלנו אליהם משתנים מן הקצה אל הקצה.

נראה כי שינוי כה דרמטי בנוף העירוני ובאורכות החיים של מיליוני אנשים, המשפיע ישירות על החיים היומיומיים מחד ועל קבלת החלטות דרמטיות מאידך, יתקבל בערוצים דמוקרטיים. לצערנו בישראל ישנה בעיה, לכל ועדה הוקמה ועדה עוקפת מזורזת ובלבד שלא יתבזבז זמן יקר, גם במחיר שיתוף הציבור. ופגיעה בהליכים הדמוקרטיים.

הכוונה בהליכים דמוקרטיים היא רגולציה המסדירה את תהליכי שיתוף הציבור בתכנון בישראל. אומנם חוק התכנון והבנייה עושה זאת, באמצעות הטמעת סעיפי שיתוף ציבור, סעיפים הנשענים על שלושה עקרונות משפטיים מרכזיים: עיקרון השקיפות, עיקרון הדמוקרטיזציה של ההליך המנהלי וזכות הטיעון, אבל הוא בעיקר למראית עין.

הסעיף הנוגע לדמוקרטיזציה נוגע בדיוק בנקודה החשובה ביותר: ״הגברת הסולידריות של היחיד עם הממסד ושמיעת דעתו של הרוב הדומם״. אבל בישראל כמו בישראל מדובר על מראית עין בלבד.

הסעיפים המתייחסים לשיתוף הציבור לא באמת משתפים את הציבור, הם ניתנים לבחינת הציבור רק לאחר התכנון, כלומר הם מיידעים את הציבור ולא משתפים אותו. כלומר כבר יש מתווה ועכשיו נותר רק ליידע. דבר שמעקר את יכולת האזרח להשפיע במקרה הטוב ונתון לכשל תכנוני בקנה מידה רחב במקרה הגרוע.

שיתוף ציבור אסור שתהיה רק סיסמא, היא הבטחה שאנחנו נותנים לדורות הבאים שקיבלנו עבורם את ההחלטות הטובות ביותר שיכלנו לקבל. ההחלטות שאנו מקבלים ישפיעו על החיים של הילדים, הנכדים והנינים שלנו ועל העתיד של החברה כולה. המדובר על כל תהליכי קבלת ההחלטות של אזרחי המדינה בעוד 50 ומאה שנים. היכן לגור, היכן לקנות דירה, היכן לעבוד, היכן להקים משפחה, כמה ילדים להוליד, כמה כסף להרוויח ועוד יושפעו מההחלטות שאנחנו, האזרחים ומקבלי ההחלטות מקבלים כעת. על מקבלי ההחלטות מונחת אחריות בקנה מידה היסטורי רק אם ישכילו להבין זאת.

הדוגמה העדכנית ביותר היא תשתיות הסעת ההמונים בגוש דן. גוש דן הוא הבירה העסקית של מדינת ישראל. מדובר במנוע הכלכלי הישראלי ועתידה הכלכלי של המדינה מונח על כתפיו הרחבות של הגוש, מחדרה עד גדרה. למעלה מארבעה עשורים התעכבה התוכנית להקמת מערכות הסעת המונים בשל שיקולים פוליטיים מחד וראייה צרה וביורוקרטית מאידך, דבר שהוביל את גוש דן לעברי פי פחת תחבורתי.

גם לאחר שתוכננו ויצאו אל הפועל התוכניות, שיתוף הציבור היה בגדר המלצה ונמהר מדי. והנה כשכבר יצא הפרויקט אל הפועל ונדרשות כעת החלטות נוספות, עולים קולות חדשים המבקשים לקבור את הפרויקט התחבורתי החשוב ביותר לישראל בשל שיקולים פופוליסטיים וכמובן ללא כל שיתוף של הציבור. ההשלכות לכך הן הרסניות.

עם רצף ההחלטות של נציגי הציבור מתמודדים כעת מיליוני תושבי הגוש ועוד מיליוני ישראלים אחרים שמגיעים אליו לעבוד - את פקקי הענק שעולים לכל המשק מיליארדי שקלים בכל שנה, ואת ההשפעה הישירה על קבלת מיליארדי החלטות פרטניות של אזרחים בהווה ובעתיד אי אפשר לכמת עדיין.

קיימת כיום קשת רחבה של כלים להציג תוכניות עתידיות, עם מעט גמישות ויצירתיות ורצון של רשויות התכנון ניתן לבצע זאת בפועל. ישראל היא מדינה עם למעלה מ-9 מיליון תושבים ופיתוח הוא בלתי נמנע, אבל הגיע הזמן שנתחיל לקבל החלטות כמו מדינה שפניה לעוד מאות שנים של קיום ולא למועד הבחירות הבאות.

הכותב הוא מהנדס, מנכ"ל "קנה מידה" - חברה למדידות והנדסה גיאודטית