חברת RGE, בעלת ערוץ הספורט, תשלם סך של כ-5.3 מיליון שקל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה לחברת מזמור הפקות שבבעלות דני לנקרי - כך קבעה השופטת תמר אברהמי.
התביעה, שהתנהלה בבית הדין המחוזי תל אביב, עסקה במחלוקת בין מזמור לבין ערוץ הספורט בשאלה האם ההסכם בין השתיים קבע מכסת מינימום של 300 שידורים בשנה בהם תספק מזמור ניידות שידור או שמדובר רק בהנחת כמות להזמנה של 300 שידורים ומעלה.
מזמור טענה, כי ההסכם קבע מכסת מינימום של 300 שידורים בשנה אשר על ערוץ הספורט להזמין ממנה. מנגד ערוץ הספורט טען, כי בהסכם רק נקבעה הנחת כמות להזמנה של 300 שידורים ויותר לשנה.
הבסיס לוויכוח היה הסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2012, זאת לאחר שהיו בקשרי עבודה מצוינים לאורך כ-20 שנים של עבודה משותפת. ההתקשרות נעשתה לאחר שבערוץ הספורט ביקשו לעבור לשידורי טלוויזיה בהפרדה גבוהה (שידורי HD), ובאולפני מזמור רכשו את הניידות הנדרשות לצורך זה.
תחילה אכן שודרו השידורים באמצעות הניידות, אך בהמשך ירד היקף השידורים שהוזמן ממזמור עד על ידי ערוץ הספורט עד שהופסק לחלוטין. הסיבה לכך הייתה אובדן חלק מזכויות השידור לאירועי ספורט, למשל הכדורסל, אך בעיקר כתוצאה מפתרון טכנולוגי שמצא ערוץ הספורט - שימוש בסיב אופטי שייתר את השימוש בניידות שידור.
הבוררות נכשלה בשלב מתקדם
סעיף המחלוקת בהסכם הקצר שבין הצדדים, שנפרש בסך הכול על שלושה עמודים, קבע כי "המחירים המופיעים בהסכם זה הינם לכמות של לפחות 300 שידורים בשנה". מצד אחד המונח "הנחה" אינו מופיע בו, והשופטת אברהמי אף ציינה כי כאשר מדובר בהנחת כמות יש לצפות כי המסמך יכלול את המחיר אשר ממנו ניתנה ההנחה או את אחוזי ההנחה שניתנו - אך זה אינו מופיע בהסכם. מצד שני, הסעיף גם אינו כולל מפורשות את המילה התחייבות או ביטוי דומה.
טרם הפנייה לבית משפט ניסתה מזמור הפקות לפתור את הסכסוך בדרכים אחרות. לערוץ הספורט הוצעו מספר הצעות פשרה - בהן פשרה של כ-2 מיליון שקל שבמסגרתה חלק מהשידורים יועברו על ידי הצוות של מזמור לא באמצעות ניידות.
בהמשך אף הגיעו הצדדים לבוררות של עורך דין עמוס גבריאלי, שם התגבש הסכם במסגרתו אמור היה ערוץ הספורט לספק עבודה למזמור במשך שלוש שנים בשידורי המשחק המרכזי - מה שהיה אמור לכסות את כל החוב. הסכם הבוררות כבר הגיע לשלבים מתקדמים אך ערוץ הספורט חזר בו מההסכמות, וב-2015 לנקרי הגיש נגדם תביעה.
השופטת הסתמכה על הנוהג בתעשייה
כאמור, במשפט טענה מזמור כי על הערוץ לשלם עבור שידורים שלא הוזמנו עד להשלמת מכסת המינימום, ואילו הערוץ טען כי לכל היותר עליו לשלם את ההפרש, ככל שיש כזה, בין המחירים שצוינו בהסכם למחירים הרגילים לגבי שידורים שהוזמנו וסופקו בפועל.
השופטת השתכנעה שלמרות הניסוח הלא ברור של ההסכם, שמאפשר לכאורה את הפירוש ששני הצדדים נתנו לו, הרי שבתעשייה קיים נוהג ברור ומקובל שקושר בין מחיר כמות ותקופה, ולכן יש להתייחס לכמות השידורים כאל כמות מינימום. השופטת פסקה לטובת מזמור תוך שהיא מפנה ביקורת מרומזת לערוץ הספורט על הסיבות שהביאו את הסוגיה לבית משפט. לדבריה, "הצדדים הם מכירים ותיקים ומוכרים בתחום הרלוונטי.
אבל חרף ניסיונות רבים לרבות באמצעות מגשר מנוסה וכן אנשים מהתחום לא עלה בידיהם לסיים את המחלוקת בהבנה. אין לשלול כי הדבר קשור להערה שנשמעה באחד הדיונים על ידי בעל ניסיון רב בתחום התקשורת: אני אגיד לך משהו בסוגריים לגבי כל שוק התקשורת, לאו דווקא על התיק הזה. זה שוק עם אגו חסר היגיון לחלוטין".
מחברת RGE נמסר בתגובה: "קיבלנו את פסק הדין ואנו לומדים אותו".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.