לא צריך להספיד את השמאל אבל בלי שיתעורר – הוא לא ישרוד

לאחרונה התקיימו הבחירות לכנסת ה-24, בפעם הרביעית בשנתיים האחרונות. הבחירות, כמו הסבבים הקודמים לא היו בחירות "אידיאולוגיות" בין "ימין" ל"שמאל" (אם נשאר מזה משהו). הדיונים בבחירות הנוכחיות כמו גם הקודמות לא עסקו בשאלות של כלכלה - איך ניתן לצאת מהמשבר הכלכלי העמוק לאור מגפת הקורונה, בשאלות מדיניות - כמו מה עושים עם התקיעות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בשאלות משפטיות - האם ישראל היא יותר יהודית או יותר דמוקרטית, כמו גם האם צריך את פסקת ההתגברות או שצריך יותר אקטיביזם שיפוטי, ובכלל עצמאות המערכת המשפטית.

הבחירות הללו, כמו שלושת הסבבים האחרונים, סבים סביב שאלה אחת פשוטה: האם אתה נמנה בין בלוק תומכי נתניהו או האם אתה נמנה עם בלוק מתנגדיו. האם אתה בלפוריסט או לא, האם אתה ישראל הראשונה או השנייה, האם אתה חלק מההגמוניה שלא מודעת להגמוניותה, או שלא? החילוני נלחם בחרדי, הימני בשמאלני, המזרחי באשכנזי והכל מתנקז לדבר אחד - האם אתה בעד ביבי או נגדו.

יש "שוק" לשמאל

מחד, לאור תוצאות הבחירות לא היינו ממליצים למהר ולהספיד או לקבור את השמאל הישראלי, כפי שהחלו לעשות לפני הבחירות, ובמיוחד לאור התוצאות. לצד חזרה לשבטיות ההיסטורית בשמאל, ניתן לראות התחדשות מסוימת מצד ארגוני המחאה וכניסת צעירים לזירה הפוליטית, בניגוד למגמות העבר. מגפת הקורונה אף המחישה והחזירה לשיח הציבורי את החשיבות והנחיצות הגדולה של מעורבות ממשלתית בחברה ובכלכלה, כמה חשוב שמערכות ציבוריות, כגון קופות החולים, ומערכות רווחה לא יהיו מופרטות וייקחו בחשבון שאלות רווחה וצדק על פני צדקה. למרות הניהול הבעייתי מאוד מהסגר השני, שבו הייתה עדיפות לשיקולים פוליטיים צרים, לעיתים אישיים וסקטוריאליים, על פני שיקולים ציבוריים.

תוצאות הבחירות הראו שיש ניצנים ראשוניים, אפילו "שוק" אם אתם רוצים, לעמדות ותפיסות שמאל, וזאת לעומת הפופוליזם העמום של ממשלות נתניהו והימין בכלל של השנים האחרונות. מגמות דומות ניתן לראות באירופה ובארה"ב.

מאידך, למרות תחייתה של מפלגת העבודה, והצלחת מרצ לעבור את אחוז החסימה, תקופתו של נתניהו תעבור, גם אם זה יהיה רק בבחירות השישיות או השביעיות (אם נצליח לצלוח עוד מערכות בחירות). בקרב ההגנה וההדיפה, לא קם שמאל אמיתי שלוקח בחשבון גם את השאלות האזרחיות, החברתיות והכלכליות. בזמן מתקפת ההדיפה של ביבי קם לו ימין, יש שיגידו ימין מרכז מעל 97 מנדטים (כולל כחול לבן). אם סופרים את השמאל בכללותו, הציוני ושאינו ציוני, שכוללים את המפלגות-העבודה, מרצ ואת הרשימה המשותפת, אנחנו עומדים על 19 מנדטים.

נוהגים להשתמש במשפט שלא צריך לשפוך את התינוק עם המים, אז שלא נמצא את עצמנו אולי בלי ביבי אבל עם שמאל זעיר ומכווץ עד כדי לא קיים, לצד ימין של כמעט 100 מנדטים. ההתעוררות של מפלגת העבודה היא תקווה קטנה של לידה מחודשת של שמאל חברתי וכלכלי עם שותפות יהודית ערבית, שרק היא יכולה להוציא אותנו מהתקיעות שאנחנו שרויים בה כבר ארבע מערכות בחירות. כדי להמשיך לצמוח, על השמאל להשכיל ולפנות ולעבוד בקרב קהלים חדשים, בעיקר בפריפריה, לטפח שותפות ושוויון אזרחי, במיוחד בין יהודים וערבים, בלי בושה ובלי טיוח של המסר. המרכז צפוף מדי, והציבור, במיוחד הצעירים, שוועים למסר אחר, לדרך אחרת. השמאל יכול לספק אותו. ויפה שעה אחת קודם.

ד"ר מוטי גיגי הוא ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר . ד"ר מייק דהאן הוא מרצה במחלקות לתקשורת ומנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר