שחררו את הילדים לחופשי: אין הצדקה מדעית להמשך ההגבלות

בימים אלו, לאחר שרוב האוכלוסייה הבוגרת ואלו שנמצאים בקבוצות סיכון בישראל חוסנו נגד נגיף הקורונה, אנו חייבים לשאול את עצמנו: מה לגבי הילדים? נכון להיום, החיסון מאושר רק לבני 16 ומעלה, ויחלפו עוד חודשים ארוכים עד שיסתיימו הניסויים והחיסון יאושר גם לילדים, גם אז, סביר להניח שחלק מההורים יהססו לגבי חיסון ילדיהם. בישראל, עם כ-3 מיליון ילדים המהווים שליש מהאוכלוסייה, חסינות עדר איננה יעד בר השגה.

75% מהמבוגרים כבר חוסנו בשתי מנות או החלימו, וניתנה הזדמנות לכל מי שנמצא בקבוצת סיכון להתחסן. למרות זאת, הילדים שלנו עדיין חיים במגבלות, בקפסולות, עם מסכות בכיתה, עם בידודים חוזרים, ובלי כל טווח הפעילויות הרגילות שמאפיין ילדים. האם באמת שאלנו את עצמנו מהו הסיכון האמיתי לילדים?

בניגוד למבוגרים, ששם שיעור התמותה מסך המאומתים עומד על 2.2%, ונמצאים בסיכון מוגבר בעיקר קשישים, אנשים עם מחלות רקע, ואף נשים בהריון - התמונה בילדים מעודדת הרבה יותר.

בישראל עד כה - שנה מפרוץ המגפה - דווחו 9 מקרי מוות בקרב בני גיל 0-19 שאובחנו כחיוביים לקורונה. בישראל דווחו 286,127 ילדים מאומתים, מכאן ששיעור התמותה של הנדבקים בקורונה בקרב הילדים היה 0.003%. אם ניקח בחשבון שהרבה מקרים לא אובחנו, (לפי משרד הבריאות, 50-70% מהילדים עם קורונה הם א-סימפטומים), הרי ששיעור התמותה בפועל כנראה נמוך הרבה יותר. מתוך כלל אוכלוסיית הילדים (3 מיליון, כאמור), הסיכון לתמותה הוא 0.0003% או 3 למיליון.

בארצות הברית, לפי נתוני המרכז לבקרת מחלות, 2.5 מיליון ילדים אובחנו עם קורונה, מתוכם אושפזו 166,500, ודווחו 216 מקרי מוות. שיעור התמותה מתוך המקרים היה 0.008%, וסיכון תמותה מתוך אוכלוסיית הילדים היה 0.00027%, כלומר - בדומה לישראל-2.7 מקרי מוות למיליון ילדים.

כל מקרה מוות הוא אסון למשפחה. אבל במבט גלובלי ובפרספקטיבה ציבורית, האם התועלת עולה על העלות?

לשם השוואה וכדי לשים את הסיכון בהקשר נכון, אפשר להתסכל על תחלואה משפעת בשנים קודמות. בארצות הברית נפטרו 188 ילדים בעונת השפעת שבין 2019-2020, שזהו סיכון של 0.0002% או 2 למיליון - דומה לשיעור מקורונה. שיעור האשפוזים משפעת בקרב ילדים היה הרבה יותר גבוה (100 אשפוזים למיליון) מאשר שיעור האשפוזים מקורונה לאורך כל השנה הראשונה של המגפה (עד 20 אשפוזים למיליון).

בארץ בעונת השפעת שבין 2018-2019, מחלקות הילדים בבתי החולים הגיעו למעל 100% תפוסה במשך מספר שבועות בעקבות תחלואה גבוהה של שפעת, ובינואר 2020 (מי כבר זוכר את הבהלה הזאת?) אושפזו 58 ילדים עם שפעת. למרות זאת, אף בית ספר או כיתה לא נסגרו. נכון שיש לנו חיסון לשפעת, אבל בכל שנה מתחסנים רק כ20% מהאוכלוסייה הכללית, בקורונה, שבה עדיין אין חיסון שמאושר לילדים, השיעורים עדיין מאוד נמוכים.

ניתן לסכם כי על פי הנתונים, הסיכון לתחלואה קשה ותמותה מקורונה בקרב ילדים היא מזערת, ודומה או אפילו פחותה מהסיכון של שפעת עונתית (שימו לב, מעולם לא העלינו בדעתנו לשים ילדים בבידוד בעקבות מקרה של שפעת שאובחן בגן או בכיתה). ואם משווים את הסיכון מקורונה לסיכון מסיבות מוות אחרות בקרב ילדים, מתברר שהסיכון לתמותה מתאונות, או סרטן גבוה הרבה יותר (לפי המרכז האמריקאי לבקרת מחלות).

נסיים בשאלה שאיתה פתחנו: האם מוצדק להמשיך עם מדיניות הבידודים וההגבלות? האם זה הגיוני שכיתה שלמה תישלח לבידוד לשבועיים לאחר חשיפה למורה או סייעת שנמצא חיובי לקורונה? מדיניות הריחוק החברתי והבידודים התבססה על סכנה למבוגרים, וחשש של קריסת מערכת הבריאות, סכנה שחלפה זה מכבר, בעיקר בזכות החיסונים.

עלינו לזכור כי המשך הגבלות על ילדים ובני נוער כרוכים במחיר כבד - מעבר לפערים שנוצרו בחינוך (ובחברה - הרבה ילדים ממשפחות דלי אמצעים נשארו מאחורה), ראינו עלייה בשיעורי הדיכאון, החרדה, הפרעות האכילה, שימוש בחומרים ממכרים, זאת ללא מילה על העול שנגרם להורים עובדים. בגלים הראשונים, כאשר על כף המאזניים היו מונחים החיים והבריאות של הסבים והסבתות שלנו, יכולנו להבין את זה. היום, יותר מתמיד, כשהחיסונים מוכחים כיעלים ורמות התחלואה יורדת משמעותית, זה פחות מובן. ילדינו ראויים שקובעי המדיניות יקבלו החלטות מבוססת עובדות, תוך התחשבות במכלול התנאים החיוניים להמשך שגשוג ובריאות גופנית ונפשית של ילדינו.

הכותבת היא חוקרת בכירה במכון גרטנר, המרכז הרפואי שיבא