המגפה התעסוקתית רק מתחילה

פעם הייתי צריכה להסביר מה הדבר הזה שאני עוסקת בו - פסיכולוגיה תעסוקתית ולמה צריך את זה. ובכלל פעם הייתי צריכה להסביר מה הקשר בין פסיכולוגיה, עבודה וקריירה. קריירה זה סטטוס, כסף ואסטרטגיות - אבל פסיכולוגיה? מה זה קשור?

פרויד שם את האהבה ואת העבודה בבסיס הקיום האנושי. אבל אלה אינם תחומים נפרדים. אנחנו אוהבים את העבודה או שונאים אותה. מחוברים אליה או מנותקים ממנה. מאוכזבים, שמחים, גאים, מתביישים וכך הלאה. כל קשת הרגשות והחוויות שלנו קשורות -לטוב ולרע - לעבודה שלנו. עבודה וקריירה הם כלי מרכזי למוביליות חברתית.

היום כולם מבינים שיש קשר הדוק בין עבודה ופסיכולוגיה. זה מה שהקורונה עשתה עבורנו הפסיכולוגים התעסוקתיים. אולם היא עשתה משהו אחד נוסף: היא יצרה ציפייה, כי ההיעדר לפעמים מבליט את מה שהיה לנו ונעלם. בהיעדר עבודה קבועה, החיים שלנו הוצפו באי-ודאות ובטלטלות. רבים מאתנו איבדו עבודה, יצאו לחל"ת, נסעו להתגורר בחו"ל כי עלויות המחיה שם זולות יותר, אחרים חיים באי-ודאות לגבי מה ילד יום.

לכל אלה השפעה פסיכולוגית מיידית. אנשים שמאבדים עבודה נמצאים בסטרס, באבל. הם מאבדים תחושת ערך, תוך שהם מוצפים בחרדה מהעתיד, מתביישים מהסביבה הקרובה להם ועוד. יחד עם זאת, בליווי ותמיכה נכונים, הם יכולים למצוא כוח מתוך האין, לכוון את עצמם לתחומי עיסוק חדשים ולצמוח מתוך הסערה. זו איננה הבטחת בחירות ריקה מתוכן. זו הבטחה אמיתית ששינויי כיוון שכזה שבדרך-כלל לא מתאר לבד - הוא אפשרי! בהישג יד.

אך אליה וקוץ בה: ממשלת ישראל צריכה לראות את הצורך הזה, להרים משאבים ולממן אנשי מקצוע שיאפשרו לגיטימציה לאבל ולמשבר, שיעזרו להאיר כישורים כבויים ולעורר אהבות נשכחות לפעילות מזינה. אנשי מקצוע מנוסים שיפיחו רוח במוטיבציה שכוחה ויזכירו ערכים וצרכים נידחים. יעזרו לאדם להביא את מה שחשוב - את רוח היצירה והתקווה שוב למרכז הבמה.

הדוגמאות רבות מספור: פליטי תחומי התיירות והתעופה שעבדו עשרות שנים בתחום, ואין להם מושג איך מתחילים בכלל לעשות דבר חדש; צעירים שתכננו עבודה וטיול, ועומדים בפני מבוי סתום; סטודנטים שלא צלחו את המרחק של הזום, ומוטלים על חוף חייהם באין ידיעה איך ולאן ממשיכים.

מי שידו עדיין משגת פונה לעזרה פרטית, וכך הפסיכולוגים התעסוקתיים כיום, כמו כל הפסיכולוגים, מוצפים בפניות שאין להם אפשרות להיענות להן. רבים יותר שידם אינה משגת לשלם עבור שירותים פרטיים, נותרים ללא מענה.

הזכות לעבודה, פרנסה, מימוש עצמי והתפתחות היה זכות בסיסית של אנשים. המועדון הזה שנקרא מדינת ישראל, המקום בו אנו חיים, צריך לאפשר לנו לממש את זכותנו לעבודה, את זכותנו לחיים. זכות זו אינה פחותה מהזכות לחינוך או בריאות. זכות זו תומכת בבריאותו הנפשית של כל אדם. אי-מימושה פוגע בו ובילדיו. לא ברור איך דווקא הזכות הזו נמצאת בתחתית סדר העדיפויות הממשלתית.

ההשקעה הציבורית הטובה ביותר זה לעזור לאנשים לממש את היכולות שלהם, להתפרנס בכבוד וכך לתרום לעצמם למשפחתם ולחברה האנושית. זו השקעה רב-דורית.

אנשים שנחלצים מעוני ומתת-תעסוקה יתמכו בילדיהם ויעזרו להם להגיע למקומות טובים יותר. השקעה בעבודה וקריירה של אנשים זו השקעה צומחת. פעם היו פה כמיליון אנשים ו-50 פסיכולוגים תעסוקתיים בשירות הציבורי. היום יש הרבה יותר ממיליונים של בני אדם ומשבר תעסוקתי עצום. הייתכן שבשירות הציבורי נותרו פחות מעשרה פסיכולוגים תעסוקתיים? וגם הם לרוב אינם עוסקים בטיפול ובייעוץ תעסוקתי. המצב הקיים הוא לא רק ביזיון מתמשך - הוא חיסול שיטתי של מדינת ישראל את המקצוע שלי.

יש פחות פסיכולוגים תעסוקתיים בשירות הציבורי, אז יש פחות מקומות להתמחות בהם; יש פחות התמחויות, אז אין ביקוש ללימודים; אין ביקוש ללימודים, אז מסלולי התמקצעות בפסיכולוגיה תעסוקתית נסגרים; וכך במקום שבו הוצעו תוכניות רבות ומגוונות ב-7 אוניברסיטאות ומכללות, נותרו שתי תוכניות בלבד ברחבי הארץ.

ממשלת ישראל הייתה צריכה לשנות את המצב המביש הזה בתחילת הקורונה. היא הייתה צריכה לשלב פסיכולוגים תעסוקתיים בממשקים הרלוונטיים: בשירות התעסוקה, במרכזי הזדמנות של משרד הרווחה, בקופות-החולים, בתחנות הפסיכולוגיות החינוכיות והאזוריות, במרכזי חוסן, במקלטי נשים ועוד.

אז תנחשו מה מדינת ישראל עושה בשביל לשפר את המצב, עכשיו כשהמשק נפתח, והמיתון הכלכלי מאמיר?

אפס. גורנישט - כמו שאומרים באידיש. אפס אחד גדול.

הכותבת היא פסיכולוגית תעסוקתית מומחית, חברת הוועד המנהל של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית