להילחם באלימות המשטרתית - גם כשהיא מופנית כלפי אחרים

לפני פחות משנה, בחודש יולי 2020, הגישה ח"כ תמר זנדברג הצעה לוועדת חקירה פרלמנטרית שתבחן את האלימות המשטרתית. לפני שעלתה להגיש את הצעת החוק ביצעה זנדברג מחווה מעניינת. היא פרסמה כרזות ביידיש הקוראות לציבור החרדי לתמוך בהצעתה ואף שיגרה מכתב לח"כים החרדים בו כתבה: "הציבור החרדי הוא בין הנפגעים העיקריים ממדיניות זו של המשטרה. הישנות המקרים, ובפרט שכיחותם מול אוכלוסיות מסוימות, מעידות כי אין מדובר ב'תקלות' נקודתיות אלא בתוצאה של מדיניות מקולקלת".

למרות זאת, זה לא הספיק' ואפילו לא היה קרוב. מלבד פנינה תמנו שאטה, שמייצגת גם היא חברה שמכירה מקרוב את האלימות המשטרתית, איש מהקואליציה לא נקף אצבע, תרתי משמע, עבור הצעת החוק. גם באופוזיציה לא בדיוק שיתפו פעולה. לא ימינה ולא יש עתיד. ההצעה נפלה ברוב קולות.

זמן קצר לאחר מכן נצפו בהפגנות החרדים מראות של אלימות משטרתית קשה ומזעזעת, מראות איומים שהובילו את יו"ר סיעת יהדות התורה, ח"כ יצחק פינדרוס, לאיים במשבר קואליציוני ולהעלות בעצמו הצעה דומה מאוד לזו של זנדברג, אותה הצעה שסיעתו הצביעה נגדה. יהדות התורה אכן הצביעה בעד ההצעה של עצמה, אליהם הצטרפו גם ח"כ בצלאל סמוטריץ' וזנדברג. וזהו, כל השאר נעלמו. אפילו חברי ש"ס לא חשבו להתייצב לימינם של חבריהם מיהדות התורה. גם חברי סיעתה של זנדברג לא טרחו להצביע בעד, על אף שהצביעו בעד הצעה דומה לזו זמן קצר לפני כן. ח"כ יאיר גולן הגדיל לעשות והצהיר ברדיו שהוא גאה כי חבר הכנסת לשעבר, אריה אלדד, ספג אלימות משוטרים בעמונה.

ומה לגבי האלימות בחברה הערבית, שם רק לפני כחודשיים ספגו חבר כנסת וראש עיר יריות של כדורי גומי בגבם בהפגנה באום אל פאחם ומה בעניין איימן עודה שנפגע מאלימות שוטרים באום אל חיראן, למה אז נדמו חברי הכנסת החרדים או המתנחלים? כל מגזר בחברה הישראלית זועם ומשתולל כשהאלימות המשטרתית מגיעה לפתחו, כמעט אף אחד מהם לא מגלה את המוסר הזה כשהאלימות מגיעה ממגזר אחר.

הגדיל השבוע איש התקשורת ינון מגל כשהעלה בטוויטר "סקר", ששאל את עוקביו אם הם בעד או נגד המכות שחטף חבר הכנסת עופר כסיף על ידי שוטרים בשייח ג'ראח. ברור כיצד היה מגיב מגל לסקר הזה או באופן כללי לאירוע כזה אם שוטרים היו מכים בברוטאליות חברי כנסת מהימין בהפגנה בהתנחלות. זה הזכיר לי את ימי המשדרים במוצאי שבת בהפגנות הענק ברחבי הארץ ומחוץ לבלפור, אז נראו בטלוויזיה מראות של שוטרים מכים נמרצות מפגינים והחלו באולפנים דיוני הבעד ונגד. נציגי הימין אמרו אז שאת האלימות הקשה והברוטאלית שומרים במשטרה לאתיופים ואילו עם השמאלנים מתנהגים בכפפות של משי, כאילו אלו לא אותם פרשנים שהצדיקו את המשטרה במחאה אל מול יוצאי אתיופיה וכינו אותם אנרכיסטים.

השורה התחתונה היא שהמשטרה אלימה כלפי כל המגזרים בישראל שיוצאים להפגין ולמחות נגד המשטר. השוטרים נוהגים בתחושת כל יכולים, מצוידים באפס סבלנות ויוצאים להפגנות כמשולחי זעם בשדה קרב. האלימות המשטרתית תופנה תמיד נגד מיעוטים בחברה. חרדים, ערבים, יוצאי אתיופיה, מתנחלים ושמאלנים המתנגדים לשלטון, כל אלה מכירים מקרוב את האלימות המשטרתית. הם יודעים לתעד אותה, הם יודעים איך היא מתבצעת, הם מכירים את כל פרקטיקות המעצר ולמרות זאת, לא מצליחים למנוע אותה, לא מצליחים לגייס נגדה רוב משמעותי וקולני. הסיבה לכך היא כמעט מובנת מאליה, הם שונים זה מזה מאוד. כל עוד האלימות תופנה כלפי מיעוטים רדיקלים בחברה הישראלית שמסרבים לעבוד יחד, הם תמיד יישארו בעמדת המיעוט. במקרה הטוב, הרוב לא יתעניין בהם, במקרה השני יצדיקו את התקיפה.

סוגיית עופר כסיף היא האירוע היוצא מן הכלל, אירוע שמתרחש מידי פעם בו אח"ם נתפס מוכה בעדשת המצלמה והנושא מעורר סערה. ברור לכולנו כי אם כסיף לא היה חבר כנסת, איש לא היה שומע על אירוע בו מפגין אלמוני חזר הביתה מוכה וחבול בידי שוטרים. המאבק באלימות המשטרתית לא יצליח לעולם עד שלא תשתנה הקונספציה והמיעוטים יתחילו לשתף פעולה בנושא הספציפי הזה ולהפנים שעל מנת להתנגד לאלימות המשטרתית בהפגנה, אין צורך להסכים עם מהות ההפגנה. כשסמוטריץ' יזעק נגד האלימות באום אל פאחם, החרדים יזדעזעו מהמתקפה על מפגינים בשייח ג'ראח והציבור הערבי ישמיע זעקה נגד הכאה נמרצת ושיטתית של מפגינים חרדים, רק אז המשטרה תהיה בבעיה אמתית. כשיחליטו כל סיעות הבית, בנושא הזה שהוא לב-ליבה של הדמוקרטיה, להצביע יחד על ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור מהשורש את האלימות המשטרתית - רק אז זה יקרה ואם זה נשמע לכם בלתי אפשרי, זה בדיוק מה שמעודד את משטרת ישראל.

הכותב הוא יועץ תקשורת, לשעבר דובר מפלגת מרצ