חייבים להציב גבולות ברורים לפטרנליזם הבריאותי

לא עברו שנתיים ממועד תחילתה של רפורמת סימון המזון (מהפכת המדבקות האדומות במוצרי מזון המכילים כמויות גבוהות של סוכר, נתרן ושומן רווי), ונראה כי הציבור הישראלי ניצב בפני מהלכים נוספים של פטרנליזם בריאותי בהובלתו של משרד הבריאות ובשיתוף-פעולה עם ארגוני חברה אזרחית שונים כגון לובי 99.

לפי דיווחים שונים, נראה כי במשרד הבריאות מגבשים תזכיר חוק לאיסור פרסומות של "מזון מזיק" ואפילו משתעשעים ברעיון של איסור על הצבת קיוסקים בסביבת בתי ספר. בלובי 99 אף לא מהססים לקדם הטלת מיסוי על משקאות קלים. מנהלת תחום הממשלה בלובי, רחל גור, דורשת מהמדינה להילחם בצריכת סוכר כפי שהיא נלחמת בתופעת העישון.

הצעדים החדשים והרדיקלים שמקודמים על-ידי משרד הבריאות ולובי 99 אינם מפתיעים את מי שהזהירו מפני קבלתה של רפורמת סימון המזון. לכל מי שמבין משהו באופן שבו פועלת דינמיקה של התערבות מדינתית במשק, היה ברור מן ההתחלה כי התערבות "קלה" לכאורה שאינה כופה דבר על הצרכן, תפנה מהר מאוד את מקומה ותכין את הקרקע להתערבויות נוספות, דכאניות הרבה יותר באופיין.

והנה, הפלא ופלא, משרד הבריאות ולובי 99 אינם מסתפקים עוד בהנגשת מידע לציבור או ביוזמות הסברתיות. מעתה הם קוראים בגלוי לשימוש בכוח הכפייה של המדינה - החל ממיסוי וכלה באיסורי מכירה - בכדי למשמע את התנהגותם של אנשים חופשיים אחרים שאינם מתיישרים לפי החזון הבריאותי החדש.

לעתים יש להזכיר לאנשים ולגופים שונים החדורים בתחושת שליחות אמיתות טריוויאליות שמטרתן לצנן נמהרות אידיאליסטית. החשובה שבאמיתות הללו היא שהחיים של אנשים אחרים אינם שייכים לא לפקידי משרד הבריאות ולא לאנשי לובי 99, וכי בהתאם, אין להם אף הצדקה מוסרית להתערב בהם בצורה גסה, להשית עליהם עלויות או "להציל אותם מעצמם".

כל אחד ואחת מאיתנו הוא "הבעלים של עצמו", ויש לנו את הרשות לקבוע אילו חיים נחייה וכמה סוכר נצרוך. ההכרה באוטונומיה האישית של אחרים, ההפנמה שאנשים שונים מחזיקים בהעדפות שונות שעלינו לכבד בשלל נושאים - כולל בשאלות של תזונה ואורח חיים - היא נקודת המוצא של כל מי שמחזיקים בתפיסת עולם ליברלית.

בריאות הציבור אינה מצדיקה שימוש פטרנליסטי בכפייה בחברה שמכבדת את האוטונומיה של אנשים אחרים, והעיקרון לפיו קבוצה אחת של אנשים רשאית לכפות את העדפותיה התזונתיות או האחרות על אנשים אחרים, צריך להידחות על הסף.

המטרה - ראויה וטובה ככל שתהיה - אינה מקדשת את כל האמצעים. למעשה, הצדקתה של כפייה מדינתית בשם אידאלים מעורפלים כגון בריאות עלולה בקלות להוביל למסקנות מופרכות.

חשבו על התסריטים הבאים, שאת כולם ניתן להצדיק בקלות באמצעות אותם נימוקים בדיוק שמשמשים את לובי 99: חוק המחייב גביית תשלום על כל שימוש במעלית (ניתן להחריג נכים, נשים הרות וקשישים) כחלק מהמאבק בהשמנה, איסור על שימוש במדרגות נעות במרכזי קניות או אפילו חלוקת קנסות לכל אזרח שאינו עומד במכסה מוגדרת מראש של פעילות גופנית חודשית עליה ניתן לעקוב באמצעות אפליקציה ייעודית של משרד הבריאות. ולמה לעצור כאן? לפי ההיגיון של לובי 99, שהמדינה פשוט תגדיר השמנה כפשע ואת ייצרני הממתקים המסוכרים כפושעים. מדוע ללכת סחור-סחור?

המהלכים של משרד הבריאות ולובי 99 לא רק נטולים הצדקה מוסרית. הם גם מבוססים על בלבול בין ידע כללי לידע של נסיבות של זמן ומקום. הטענה לפיה צריכה מוגברת של סוכר (למשל) אינה בריאה היא אולי נכונה כהיגד כללי, אך היא אינה יכולה להישפט או להיבחן בצורה מופשטת ובבידוד משאר משתנים רלוונטיים.

אנשים ספציפיים, הנטועים בהקשרים שונים, המקיימים אורח חיים נבדל, שמחזיקים בהעדפות שונות ומנהלים סיכונים באופן שונה, צורכים סוכר. המחשבה לפיה ניתן לקבוע, מבלי להכירם, כמה סוכר זה בסדר שכל אחד מהם יצרוך, היא מופרכת.

איזו הצדקה בריאותית או מדעית ישנה למסות אדם שאוהב לשתות הרבה משקאות קלים, אך במקביל מתנזר מדברים מתוקים אחרים וששומר על בריאות גופנית? איזו הצדקה בריאותית או מדעית ישנה להשתת עלות על מי שמודעת לפגעי הסוכר, אבל שבכל זאת מוצאת סיפוק חברתי ונפשי גדול במתוקים?

בחברה חופשית אנשים צריכים ליהנות מחירות מלאה לחיות את חייהם כפי שהם מוצאים לנכון, כל עוד אין הם פוגעים באחרים. מותר לנו לנסות לשכנעם לשנות את דפוסי ההתנהגות שלהם (ובכלל זה את דפוסי הצריכה שלהם), אבל אסור לנו לכפות עליהם את האמת שלנו - גם אם המדע תומך בה.

באותה נשימה, יש את כל ההצדקה שבעולם לתבוע מאנשים לשאת באחריות לבחירות הצרכניות שלהם. אנשים שהתנהלו בצורה מופקרת בחייהם אכן צריכים לשאת בהשלכות לכך.

אך בין דרישה לנשיאה באחריות אישית על עלויות ובין דרישה להשתת עלויות גורפות על כלל הציבור (בדמות היטל סוכר עיוור) ללא קיומן של הבחנות רלוונטיות בין דפוסי החיים של אנשים שונים, אין דבר וחצי דבר. מדיניות ציבורית המכבדת את האוטונומיה של אנשים אחרים לא יכולה לראות בכל בעיה מסמר, ולא כל פתרון יכול להיות פטיש.

הכותב הוא ראש תוכנית אדם סמית בקרן תקווה