החללים המושתקים: התאבדות בצה"ל הייתה ונשארה טאבו

במדינת ישראל, בה מרבית האזרחים משרתים בצבא, שכול איננו מושג זר. לכל אורך השנה, וביום הזיכרון במיוחד, אנו שומעים את סיפוריהם של חללי צה"ל, אך כמה באמת ידוע לנו על אותם האזרחים שמקפחים את חייהם במהלך השירות הצבאי? על פניו נראה שמרבית חללי צה"ל נהרגים בפעילות מבצעית, בפיגועים, או אפילו בתאונות נשק. אך זהו איננו המצב, וכבר עשרות שנים שהגורם מספר אחד למוות בצה"ל הוא התאבדות. מדוע אנו לא שומעים על כל אותם חללים, ואיך קשור מודל הגיוס לנושא?

כשבוחנים את נתוני מערכת הביטחון, מגלים תמונה מטרידה: בשנים 2006-2015 רבע מחללי צה"ל שמו יד בנפשם. צה"ל התמודד באותן שנים עם מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, ובכל זאת גורם המוות המרכזי בצבא היה התאבדות. בשנים האחרונות, המאופיינות בשקט בטחוני יחסי, נתון זה רק מתעצם, ובין 2016 ל-2020 כמעט שליש מחללי צה"ל התאבדו, כאשר בשיאו ב-2019, עמד שיעור המתאבדים מתוך חללי צה"ל על 45% - כמעט מחצית מחללי צה"ל באותה שנה שמו קץ לחייהם.

חיילי צה"ל המתאבדים הם לא כאלו שהיו שמים קץ לחייהם מחוץ לשירות הצבאי. צה"ל פוטר מגיוס מועמדים לשירות עם נטיות אובדניות או בעיות נפשיות, וקבוצת הגיל של אלו שכן מתגייסים היא זו בעלת הנטייה הנמוכה ביותר לאובדנות. מערכת הביטחון מתארת את פרופיל 'חיילי צה"ל המתאבדים' כאינטליגנטים, בעלי קב"א גבוהה, ובעלי פרופיל רפואי ונפשי תקין.

ובכל זאת, הנתונים הללו אינם מפתיעים. מערכת צבאית מטבעה כמעט מעודדת אובדנות, ומערכת צבאית עם גיוס חובה מעצימה זאת אף יותר, ומובילה לשיעורי התאבדות גבוהים משמעותית. את העמדה הזו הציגה ראש ענף פסיכולוגיה בחיל האוויר לשעבר, ד"ר לאה שלף. וצה"ל אכן מודע לבעיה, והתחיל מ-2006 תוכנית למניעת התאבדויות, שצלחה רק באופן חלקי ולא באמת פתרה את הסוגיה.

כשבוחנים את הנתונים של דמוקרטיות מערביות נוספות ללא גיוס חובה, מבינים מניין נובעת הבעיה. בישראל שיעור התאבדות כללי מהנמוכים בעולם. בבריטניה בה שיעור ההתאבדות הכללי זהה לזה של ישראל, שיעור האובדנות בצבא נמוך בצורה משמעותית, וחלקם של המתאבדים מתוך חללי הצבא הבריטי זעום ומהווה אחד הגורמים השוליים למוות. גם בארה"ב, בה שיעור האובדנות באוכלוסייה כפול מזה בישראל, שיעור האובדנות בצבא נמוך מזה בצה"ל.

שיעור ההתאבדות בצה"ל הוא חריג. הוא חריג אף יותר כשמבינים שאזרחים בעלי הנטיות האובדניות מלכתחילה אינם מתגייסים, ושאין ספק שהגורם שמוביל חיילים לשים קץ לחייהם הוא השירות הצבאי עצמו. מסתמן כי רק מעבר למודל צבא מקצועי, כזה שלא יעביר במערכת המעצימה נטיות אובדניות את מרבית אזרחי המדינה, יפתור את הבעיה. בכירי השירות הציבורי אומרים כבר שנים ששינוי מודל הגיוס הוא אפשרי- משיקולי כוח אדם, שיקולים כלכליים ושיקולים מקצועיים. ראשי אכ"א, מנכ"לי משרד האוצר, רמטכ"לים, חברי כנסת ובכירי משרד הביטחון- רבים כבר התבטאו בנושא והודיעו- המעבר אפשרי. לא רק מקבלי ההחלטות אשמים בכך שהנושא לא מקודם- גם ערוצי התקשורת וצה"ל עצמו, שמפרסמים כל מקרה בו חייל נהרג בעת מילוי תפקידו, בפיגוע, בלחימה או בתאונת נשק, אך ממשיכים להשתיק ולמסמס אירועי התאבדות בצבא, גם הם נדרשים לבדק בית.

עד שמשהו יתחיל להשתנות- על חייל המתגייס לצה"ל לדעת שיותר סביר שימצא את מותו בשל אטימות המערכת, תסכול מהשירות הצבאי, התנכלות וקשיי הסתגלות מאשר בהגנה על המולדת, בקרב או בעת מילוי תקפידו. ובינתיים, התפקיד שלנו האזרחים ושל התקשורת הוא לא לאפשר למותם של נערים ונערות כה רבים בישראל לעבור בשקט. עלינו לדווח, להציף, לדרוש אחריות מגורמי הצבא על כל מקרה של חייל ששם קץ לנפשו. כשיבינו מקבלי ההחלטות שלאזרחי ישראל אכפת, אולי נתחיל לראות שינוי. עד אז, וכל עוד גיוס החובה עוד ישנו, הבעיה פשוט לא תיפתר, וחיילים ימשיכו לשים קץ לחייהם.

הכותב הוא סטודנט לפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה (פכ "מ) באוניברסיטה העברית וחוקר אובדנות בצבא במסגרת הלימודים, עובד במשרד האוצר בצוות משא ומתן באגף השכר