אבות אבותינו, אלה שחיו במערות וציירו על קירות, עסקו בהישרדות. הם נדרשו לקבל החלטות מהר מאוד, ועל סמך מעט מידע.
הדבר שהוביל אותם היה הרגש, כאשר אפילו שביב של סכנה הספיק כדי לקבוע - תברח. חתן פרס נובל דניאל כהנמן קורא לחשיבה הזו, האינטואיטיבית, המהירה והלא בהכרח מדויקת - סיסטם 1. ואנחנו, לרשותנו עומדות יכולות קוגניטיביות מהמעלה הראשונה, ולצדן גם יכולות מיחשוב.
אין לנו שום תירוץ שלא להשתמש בחשיבה מבוססת מידע, יסודית, מתכללת, איטית יותר, כזו שלוקחת בחשבון את כל ההשלכות. לזו קרא כהנמן סיסטם 2.
אז למה, הוי למה, חלק כל-כך גדול מההחלטות הכלכליות שהתקבלו סביב הקורונה התקבלו באופן מובהק בסיסטם 1? אני קובעת את זה על סמך התהליך, שבו מיטב פקידי ובכירי משרד האוצר לא השתתפו בקבלת ההחלטות, לא התבקשו להציג ניתוחים מעמיקים, ודאי שלא דנו איתם בהשלכות.
ואני קובעת את זה גם על סמך התוצאה.
דוגמה אחת היא המענקים לאזרחים. אותם 750 שקל מפורסמים שזכינו לקבל, בלי הבחנה. האם הם מגיעים לי, שלמזלי הטוב נותרתי מועסקת לאורך תקופת הקורונה, כשם שהם מגיעים למי שהעסק שלו הושבת? באמת, למדינת ישראל שיודעת בדיוק כמה כל אחת ואיתנו מרוויחים (בהנחה שאנו שכירים, או עצמאים שמדווחים כהלכה, ועוד נגיע לזה), האם אנו מעסיקים עובדים ובכמה כסף, ובכמה נפלו ההכנסות שלנו בעקבות הקורונה, אין כלים אקונומטריים טובים יותר מלבד לבצע חלוקה אחידה שכזו? משל ה-750 שקל הללו היו קרמבו שהגננת מחלקת לילדים, מבלי לשים לב מי לא הביא סנדוויץ' מהבית והקרמבו יהיה הדבר היחיד שיכניס לפה, ומי בכלל סוכרתי.
דוגמה נוספת היא החל"ת המאוד נדיב וחסר ההגבלות. בעלי עסקים מתלוננים כבר כמה חודשים שאינם מצליחים לגייס עובדים, כי מי ילך לעבוד כשאפשר לשבת מול נטפליקס ולהרוויח אותו דבר. הספרית שלי, למשל, הגדילה לעשות, ובמקום להתייצב במספרה בה היא שכירה כשנגמר הסגר, נשארה בבית. היא נהנית מכספי החל"ת, וגם עובדת בשחור. מה רע?
אז הנה מה רע. זה הכסף שלי. ושלכם. כל הכסף הזה שנשפך על אזרחים בלי חשיבה, הוא כסף שעליו אנחנו שילמנו. אלה כספי המסים מעמל כפינו. והכסף שהספרית שלי (ולא רק היא, כמובן), משאירים לעצמם, במקום לחזק את קופת המדינה.
ואם סיסטם 1 היא השולטת, ובה הרגש מדבר, אז איך זה שההחלטות הכלכליות מעוררת רגשות כל-כך שליליים בקרבנו האזרחים? מה עם איזו מראית עין של מדינה מתוקנת?
אנחנו חיים במדינת רווחה. זה מה שתלוש המשכורת שלנו אומר, כי אנו משלמים לא מעט מסים. אז איך זה יכול להיות שלמדינה שלי יש כסף לעשות את השטויות הללו, ואין כסף לניצולי שואה ולקשישים? למה צריך לקרוא כל יום בעיתון על קשישים שלא אוכלים בצורה סדורה? למה הלב שלי צריך להישבר מלשמוע על קשישים וקשישות שמתלבטים בין לחם אחיד לבין חימום בחורף? הקצבה שנותן הביטוח הלאומי ליחיד עומדת על פחות מ-1,600 שקל לחודש. ואתם יודעים מה עומד על כ-6,000 שקל לחודש? ההעלאה במשכורת שחברי הכנסת סידרו לעצמם לא מזמן, בין סגר לסגר. כאשר גם כך הם מרוויחים סכומים נכבדים. הרגש שזה מעורר בי מתבטא במלים שאי אפשר לומר בעיתון.
משר או שרת האוצר הבאים אני מבקשת שני דברים: אחד, תחשבו. באמת. אל תשלפו מהבטן. קיראו נתונים, תשתמשו בפקידות הבכירה שלצדכם, ותבטיחו לאזרחים שלכם קיום בכבוד.
והשני, אל תתייחסו אליי כאל מטומטמת. אני מבינה שהכסף שאתם כביכול מעתירים עליי מטוב ליבכם, הוא לא שלכם. הוא שלי. אלה כספי המסים שלי. אני עבדתי להרוויח אותם, ומגיע לי לדעת שהשימוש שעושים בהם הוא נבון, מושכל, ולוקח בחשבון את העתיד הכלכלי של המדינה שלנו. תתפלאו, אני, ולצדי עוד הרבה אזרחים ואזרחיות שמאמצים לפעמים את הראש ומשתמשים בסיסטם 2, רואים את האופק של הקיום שלנו, ולא מסתכלים רק על הקרמבו או המענק שמנפנפים מולנו.
הכותבת היא ראש בית הספר לקבלת החלטות בפקולטה למינהל עסקים בקריה האקדמית אונו
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
