העוול בגבעת עמל בת"א – הסוף?

כשאני חולם על בית המשפט בעולם אידילי, אני לרוב רוקם אותו במילותיו של המשורר חזי לסקלי כ"באר חלב באמצע עיר". כמו לסקלי, גם אני מאמין שהמשפט אומנם יכול לעשות הרבה - לבנות בית חולים, להקים בית סוהר ולגדר בית כנסת - אבל החשוב מכל הוא שהוא יגלה "באר חלב באמצע עיר". בית משפט שיהיה באר של תקווה וטוהר בתוך הררי ייאוש ושחיתות.

מטבע המציאות, זה לא קורה הרבה. אבל במקרים המעטים שהנס מתרחש, פורץ זרם של אור מסנוור מפסק הדין ומאיר את העיר כולה, על סמטאותיה האחוריות. זה בדיוק מה שקרה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. אחרי עשרות שנים שבהן החוק והמשפט ניצבו לצד אלה שרמסו את זכויותיהם של תושבי גבעת עמל ב' בתל אביב בעבור הבצע והכסף - ניתן סוף-סוף פסק דין על-ידי השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן שהכיר בעוול הנורא שנגרם להם ובמידת מה אף ביקש את סליחתם.

זה דרוש כי העוול בפרשה כבד במיוחד. זאת משום שמהרגע הראשון התושבים העניים, ששוכנו בהוראת המדינה בשכונה הדלה שעל גבול תל אביב ורמת גן, לא שתקו וניסו להגן על זכויותיהם. לא מדובר במי שלא הבינו את מצבם ונוצלו בשל כך. הפוך. הבינו, ניסו להילחם וכשלו. זה הנורא. לכן הבטיח להם דוד בן גוריון עוד ב-1949 כי אם יפונו, הם יקבלו דיור חלופי. בן גוריון הבטיח, אבל ממתי בישראל של בעלי הכוח פורעים שטרות למי שנעדר כוח לאוכפן לבדו? אז ב-1961 מכרה המדינה את הקרקע ליזם פרטי, שהתחייב אומנם מצדו לספק לתושבים דיור "אקוויבלנטי", אבל לא התכוון לקיים.

בינתיים נחל איילון הפך לנתיבים, ומסביב האמירו מגדלי אקירוב, מגדלי יו ופארק צמרת. רק גבעת עמל ב' נותרה מעברה פצועה. בכל פעם שביקרתי שם ב-20 השנים האחרונות הייתי המום מהיעדר התשתיות הבסיסיות ביותר בלב תל אביב. ביוב זרם בחוץ, הכבישים היו מאולתרים, והכול הזכיר את מה שביקשתי לשכוח מעזה. ניכר היה כי עיריית תל אביב עושה הכול כדי שהתושבים ירימו ידיים ויינטשו את האדמות היקרות מפז בלי שיקבלו את שהובטח להם.

עשירי הארץ שהחליפו בעלות על הקרקע בלי לראות את הגרים עליה, הפעילו לחץ משפטי לפנות את תושבי גבעת עמל, ובתי המשפט, למרות שידעו את כל השתלשלות העניינים, נענו ללחץ והגדירו את התושבים כפולשים בבתיהם שלהם.

ב-2016 הגישו התושבים באמצעות עו"ד משה קריף, פעיל חברתי שהפך את הפרשה לכמעט שליחות חיים, תביעה ייצוגית נגד המדינה "על הפקרת תושבי גבעת למגורים ללא תשתיות, נתונים לפגעי טבע ומחלות ולפגיעה ישירה בנכסיהם וקניינם. הפקרתם לתרבות הכסף וההון הגדול אחרי שהמוסדות המוסמכים והציבוריים התעלמו מכל הבטחה וזכויות".

"תמצית המהות של משפט ועוני"

בתחילת ההליך הציעה השופטת לתושבים ערכי פיצוי נדיבים, אך מסיבות שונות בחרו התושבים לסגת מהתביעה, ולכן ניתנה לאחרונה פסיקה ברמה עקרונית והיסטורית בלבד.

השופטת אגמון-גונן מקבלת את גרסת התושבים וקובעת כי "סיפורה של גבעת עמל הוא אולי תמצית המהות של משפט ועוני, המפגש בין אנשים החיים בעוני לרשויות, בניסיון לעמוד על זכויותיהם. אנשים שלא היו יכולים להגיע למקומות הנכונים, לא היו בעלי הקשרים הנכונים. אנשים החיים בעוני שפשוט לא הקשיבו להם, על אף שניסו ופנו וביקשו במשך למעלה מ-70 שנה... מדובר בעוול היסטורי, התושבים פעלו כל הזמן, ללא לאות, בניסיון להביא את המדינה לקיים את הבטחתה כלפיהם, הבטחה שניתנה בשנת 1949".

השופטת לא מסתפקת בהכרה זו אלא מוסיפה: "אני תקווה כי הכרה בעוול שנעשה לתושבי גבעת עמל לאורך עשרות בשנים יקל במשהו את כאבם. אני תקווה כי ההכרה בכך שצדקו הם, הוריהם והורי-הוריהם לאורך כל הדרך, כשחזרו ואמרו שהגיעו למקום לבקשת הרשויות של המדינה שבדרך, וכי הבטחות שקיבלו, ולא מולאו, ניתנו בדין ולא בחסד, תרפא במשהו את הפצעים, וכי זה יהיה הפיצוי שבהגשת תובענה זו". באר חלב באמצע תל אביב והאור שטף גם את האדמות הפצועות סמוך לאיילון.

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים בקריה האקדמית אונו