השבר הדתי-חילוני הוא הזדמנות לתיקון

במבט ראשון המחקר האחרון של המכון למדיניות העם היהודי, "מדד הפלורליזם", מטריד. פערים גדולים ניכרים בין "הדתיים" ו"החילוניים" על אופי ומידת היהודי במרחב הציבורי. נכון, ישנם אזורי הסכמה: כמעט כלל היהודים בישראל רוצים במדינה יהודית. אך מידת היהדות היא מושא למחלוקת בין הקבוצות. כך, יותר ממחצית החילונים רוצים מדינה פחות "יהודית" ו-90 אחוז מהדתיים מעוניינים ביותר יהדות. כמו במיסגורי "ישראל הראשונה" אל מול "ישראל השנייה" המופיעים תדיר בתקשורת בשנה האחרונה, הפערים המהותיים כביכול, תחושת היעדר הלכידות, והתסכול אל מול מגזרים שנראים שלא יכולים לדבר אחד עם השני, מתסכלים. זאת ועוד, הנתונים האלה משמשים חומר גלם מעולה עבור פוליטיקאים המעוניינים לשסות קבוצה אחת בקבוצה "היריבה".

איני רוצה להמעיט בפערים המשמעותיים, ברצונות ובשאיפות של ישראלים שונים. אך בסיפור של סכום אפס, של בני אור מול בני חושך, אנחנו גם עלולים ליפול למלכודת מהותנית שלא רק שאינה מועילה, אלא אינה תואמת את המציאות כפי שהיא היום וכפי שהיא יכולה להיות.

סוגיית המידות והערכים היהודיים אל מול המידות והערכים החילונים היא אחת מהן. ישנו שיוך כמעט אוטומטי כיום בין מידת האמונה של אזרח ובין תפיסותיו האזרחיות, הפוליטיות, והתרבותיות. אם נכליל באופן בוטה - חילוני בעד שוויון, דתי בעד אי-שוויון. חילוני מעוניין בחופש, דתי מעוניין בכפייה. ספקטרום האמונה גם שווה ערך לספקטרום הפוליטיקה: ככל שאתה יותר מאמין, כך אתה פחות ליברל וכך גם להיפך.

ודאי שיש כיום התאמה, כפי שעולה בסקר, בין מידת האמונה, למידת הדרישה לשוויון. אך עלינו להיזהר מלפרש את האמונות הדתיות והחילוניות ככאלו המחייבות התנהלות פוליטית. הדבר נכון לשני הציבורים. חילוניות איננה ערובה לדרישה לשוויון בתוך המדינה ומעבר לגבולותיה המוכרים. אדם יכול להיות מ"ישראל הראשונה", חילוני למהדרין, ולרצות בעליונותם של יהודים על ערבים, בהצרה של הדמוקרטיה במרחב הציבורי, ובשליטה נצחית על שכנינו הפלסטינים. לראיה אפשר רק להסתכל על ראש ממשלתנו בעשור האחרון.

עובדה זו מוזכרת לפעמים, אך היא נכונה גם כלפי אנשים המאמינים בקב"ה. המחשבה כאילו שאמונה או רצון ל"יהודיות" מייצרת באופן אוטומטי דרישה לכפייה דתית ואי-שוויון איננה נכונה כלל ועיקר. בתוך טקסטים רבים במסורת היהודית אנחנו יכולים למצוא קריאות לחמלה, לעדינות וענווה. אנחנו יכולים לקרוא על הצורך בהקשבה, בקבלה ובהירתעות מכוחנות יותר. למען האמת, הדרישות האלו הן עיקר הדרישות האתיות במסורת היהודית לדורותיה.

זאת ועוד, שתי הקבוצות בישראל, גם הקבוצה הדתית וגם הקבוצה החילונית, מושפעות אחת מהשנייה. הדתיים סופגים את הלאומיות החילונית בעיקרה, וגם ערכים הידועים כ"חילוניים" כגון הדרישה לשוויון מגדרי, באותו האופן שהחילונים סופגים, מהבית ומהסביבה, מידות "דתיות". הרצון לייצר נתק סוציולוגי מובהק מתעלם מכך שבסופו של דבר כולנו חולקים את אותו המרחב הציבורי ומושפעים אחד מהשני גם ברמה האתית והפוליטית.

לכן ההקבלה הנעשית בין קבוצה סוציולוגית כזו או אחרת לבין ההכרח שקבוצה זו תדרוש דרישות פוליטיות ידועות מראש, לא רק שאיננה מדויקת, אלא מנטרלת את היכולת של קבוצות להשתנות.

כאמור, אינני נאיבי. ישנה כיום, למצער, מתאם בין אמונה לפוליטיקה, כשם שיש מתאם בין מעמד לפוליטיקה. אך המתאם הוא גם (ואולי בעיקר) כורח של נסיבות היסטוריות, התפתחויות סוציולוגיות, ולא חס וחלילה פועל יוצא הכרחי של מבנה תיאולוגי או היעדרו. אבחנה זו חשובה בעיני מכמה סיבות. ראשית כי היא נותנת מקום לאנשים ותפיסות שמודרים בתוך האוכלוסיות שלהן עצמם, שהם בלתי נראים שאינם זכאים לביטוי. אך באופן חשוב יותר, הבנה שהפוליטיקה של קבוצה אינה מהותית לאמונה הדתית שלה, נותנת פתח לתיקון ושינוי. חילוני או דתי איננו איום על האחר באופן הכרחי. השפה של הדתייה או האמונות של החילוני יכולות להיות פתח לשיחה במקום סוף פסוק.

הכותב הוא מנכ"ל השותפות - תוכנית מנהיגות יהודית-ערבית. ספרו אתחלתא, על מוסר ומסורת, עומד לצאת לאור בהוצאת עברית