נתניהו מקריב את היציבות השלטונית לטובת האינטרס האישי

חוסר היציבות הפוליטית ממנו סובלת ישראל, מזה שנתיים, הוא ביטוי לא רק של תיקו פוליטי בין שני גושים, אלא נובע במידה רבה מיחסו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ליציבות כערך שלטוני.

למעשה, התפיסה של נתניהו, לפיה שמירה על "כללי המשחק" נחוצה רק אם הכללים משרתים את צרכיו הפוליטיים, מצויה בבסיס המשבר הפוליטי הנוכחי. נתניהו אינו הפוליטיקאי הראשון, ובטח לא היחיד, שנמנע מלייחס חשיבות רבה ליציבותם של כללי המשחק הפוליטי.

דוד בן גוריון מנע אימוצה של חוקה זמן קצר לאחר קום המדינה, בין היתר על-מנת שכוחו השלטוני לא יוגבל באופן קבוע על-ידה, והקואליציה של יצחק רבין שינתה את חוק יסוד: חופש העיסוק זמן קצר לאחר קבלתו, על-מנת לאסור יבוא בשר לא כשר ולאפשר אגב כך לש"ס להישאר בקואליציה. גם אהוד ברק שינה חוק יסוד על-מנת להגדיל את מספר השרים בממשלתו.

אך נראה כי בכל הקשור לנכונות לשנות את כללי המשחק הרשמיים או הבלתי רשמיים של הפוליטיקה הישראלית, נתניהו נמצא בליגה אחרת. רשימת הדוגמאות לכך ארוכה, ומתחילה כבר ב-1992, בהחלטתו של נתניהו לתמוך בבחירה ישירה לראשות הממשלה, בניגוד לעמדת מפלגתו.

מאוחר יותר, בשנת 2000, נתניהו עמד במוקד מהלך שנועד לאפשר לו להתמודד בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, למרות שלא כיהן באותה העת כחבר כנסת.

השיא הגיע בשנים האחרונות, בשורה של צעדים פוליטיים חסרי תקדים: פיזור הכנסת ב-2015, שנתיים לפני מועד התפזרותה הצפוי, על רקע חוק "ישראל היום"; אי-החזרת המנדט לנשיא לאחר בחירות 2019 ואי-העברת תקציב מדינה ב-2020.

בין צעדיו של נתניהו, הקוראים תיגר על הנורמות הפוליטיות הלא כתובות שהיו מקובלות בישראל, יש לכלול גם את סירובו להתפטר משהוגש נגדו כתב אישום בשנת 2020 (בניגוד לדרישה שלו עצמו מאהוד אולמרט לעשות כן בזמנו).

גם חוקי היסוד, המשמשים בישראל תחליף לחוקה, הפכו בעידן נתניהו לגמישים כמו פלסטלינה. כך, למשל, הכנסת ה-20 שברה שיא בכך שתיקנה את חוקי היסוד 14 פעמים.

גם בכנסת ה-23 בוצעו תיקונים משמעותיים בחוקי היסוד, בראשם תיקון חוק יסוד: הממשלה, שיצר בחקיקת בזק מסגרת שלטונית חדשה - ממשלת חילופים. כעת מופרחים בלוני ניסוי המיועדים להכין את הציבור ואת המערכת הפוליטית לחזרה אל הבחירה הישירה, לדחיית הבחירות לנשיאות או לתיקון חוק יסוד: נשיא המדינה, באופן שישנה את השיטה בה נבחר נשיא המדינה, וירחיב את סמכויות הנשיא ואת היקף החסינות שלו מפני העמדה לדין, והכול על-מנת לסלול את דרכו של נתניהו להישארות בלשכת ראש הממשלה או למעבר מלשכת ראש הממשלה לבית הנשיא, למרות ההליך המשפטי המתנהל נגדו.

המכנה המשותף למרבית המהלכים האלה הוא התפיסה כי האינטרס הפוליטי של נתניהו הפוליטיקאי חשוב יותר מהמסגרת החוקתית של מדינת ישראל.

קשה להפריז בעוצמת הנזק שהתנהלות כזו גורמת לדמוקרטיה הישראלית. ראשית, הלופ האינסופי של מערכות בחירות בו אנו נמצאים נובע מהנחישות של נתניהו ובעלי בריתו להגיע לרוב שיאפשר להם את שינוי כללי המשחק, ולהחליש את מערכת המשפט, ככל הנראה על-מנת להביא בדרך כזו או אחרת לכלל סיום את המשפט המתנהל נגדו באמצעות מהלך חקיקתי בו בג"ץ לא יכול להתערב.

משמע, שינוי כללי המשחק הפוליטי והיחס בינו לעולם המשפטי הפך מאמצעי למטרה, בשמה נתניהו ותומכיו מוכנים להקריב את היציבות הפוליטית והכלכלית של מדינת ישראל, גם במהלך משבר בריאותי וכלכלי חסר תקדים.

שנית, הנכונות לשנות בכל רגע נתון את כללי המשחק הקיימים יוצרת בעיה קשה של אמון בתוך המערכת הפוליטית עצמה. חוסר האמון בנתניהו כבר הוביל לכך שממשלת האחדות היוצאת הוקמה לא רק על בסיס הסכם קואליציוני, אלא גם על בסיס תיקון של חוק יסוד: הממשלה.

הנכונות לטרפד גם את הסדר ממשלת הרוטציה שנקבע בחוק היסוד באמצעות אי-העברת תקציב המדינה, וצעדים חסרי תקדים אחרים (כמו סירוב למנות שרים קבועים במקום אלו שהתפטרו), מובילים לכך שאף גורם פוליטי שאינו מוכן להכפיף עצמו למרותו של נתניהו, אינו מוכן להסתמך לאורך זמן על יציבותו של הסכם עמו, דבר המחריף עוד יותר את המשבר הפוליטי בישראל.

יותר מכל, המצב בו כל הסדר חוקי או נורמה ציבורית יכולים להשתנות בכל רגע נתון אם יהיה אינטרס פוליטי של השלטון התומך בכך וקונסטלציה פוליטית המאפשרת את הדבר, מנוגד באופן בסיסי לרעיון של שלטון החוק בדמוקרטיה. דמוקרטיה מבוססת, בין היתר, על כללי משחק יציבים המגדרים את האיזונים והבלמים בין מוסדות השלטון, במסגרתם מתקיימים תהליכי קבלת ההחלטות הפוליטיים ומוסדרת התחרות בין המפלגות המבקשות לייצג את האינטרס הציבורי.

מרגע שהכללים הופכים להיות גמישים מדי, בלתי צפויים לגמרי וכפופים למניפולציה של הרוב הפוליטי הקיים בכל רגע נתון, הם מפסיקים להגן על האינטרס הדמוקרטי בריסון הכוח השלטוני ובשמירה על מסגרת פוליטית הוגנת, המשמרת את סיכוייו של המיעוט להפוך במרוצת הזמן לרוב.

למעשה, ספק אם שלטון חוק המבוסס על חוקי יסוד שמשתנים כל שני וחמישי, לפי אינטרסים צרים של השליט, עונה בכלל על הגדרה מקובלת של שלטון חוק בחברה דמוקרטית. חוק המבטא רק כוח פוליטי ולא מבוסס על עיקרון כללי של צדק או יעילות, מאבד לאורך זמן את הלגיטימיות שלו.

הכותב הוא סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה