אי-הכרה בכפרים הבדואים דוחקת אנשים אל מחוץ לגבולות החוק ופוגעת בכל התושבים

שיאי האלימות שנשברים לאחרונה בחברה הערבית, מותירים את כולנו, ערבים ויהודים, המומים ופעורי פה. מעשי האלימות והעבריינות שמתרחשים בנגב והאחרון בהם אירוע הירי ברהט, במהלכו נפצעו שלושה נערים בני 14 בסך הכל, מסבים כאב וסבל נוראי לכל מי שנפגעים מהם.

התופעה הנרחבת של מקרי האלימות והפשיעה פוגעת יותר מכל בחברה הערבית; 46 בני אדם נרצחו בחברה הערבית מאז תחילת השנה, ומקרי הירי רק בסוף השבוע האחרון מוכיחים שהמגמה עדיין בשיאה. בנגב, מעבר לאובדן החיים הקשה, יש לתופעה היבט נוסף. החברה הבדואית סופגת לאחרונה זעם רב מצד התושבים והשכנים היהודים. אולם צריך וחשוב להבין כי המאבק נגד הפשיעה הוא מאבק משותף של כל מי שחפצי בחיים בשלום; ערבים ויהודים כאחד. בשעה כזו, יותר מתמיד, צריך להיזהר, לעצור את המתלהמים, ולא להשליך ולצבוע את החברה הבדואית כולה באור שלילי.

החברה הערבית הנורמטיבית סובלת כבר שנים ממקרים רבים של אלימות פנימית שכמעט ואינה מטופלת למרות זעקות מקרב המנהיגות לאכיפה וטיפול בבעיות. מדובר במדיניות של הזנחה ואי-התערבות בבעיות של החברה הערבית על ידי רשויות המדינה ומשטרת ישראל. "זאת הבעיה שלהם" או "בוא ניתן להם להרוג אחד את השני", הן רק חלק מהקריאות שנשמעות כשעוד אירוע אלימות כואב עולה על סדר היום. היום אנו קוטפים את פירות הבאושים של מדיניות זו כאשר האלימות הלא מטופלת זולגת מתוך החברה הערבית-הבדואית אל החברה היהודית.

אז איך מסתכלים קדימה ומנסים לשנות את המציאות הכואבת הזו? ראשית נדרשת אכיפה נחושה של מקרי אלימות ופשיעה, הן בתוך הישובים הערבים והן מחוצה להם. יש להשקיע את המשאבים הנדרשים בעצירת נהגים מתפרעים בכבישים או גניבת ציוד חקלאי באותה נחישות בה יש לאסוף נשק לא חוקי בתוך החברה הערבית. מימון לכך ניתן למצוא ביחידות המנופחות לאכיפת בנייה שפועלות ללא מדיניות ממשלתית ברורה וללא תוחלת כבר שנים רבות.

שנית, יש להמשיך את המהלך המבורך שהחל בתכנית החמש שנתית לפיתוח חברתי-כלכלי בחברה הבדואית בשנת 2017 ולהרחיבו בצורה חסרת תקדים שתכלול הכרה בכפרים הלא מוכרים, בניית תשתיות בהשקעה שווה לישובים היהודים ופיתוח שירותי חינוך, בריאות ותעסוקה ברמה הגבוהה ביותר. המשמעות של מדיניות אי-הכרה בכפרים הבדואים פוגעת בכל תושבי הנגב בכך שהיא דוחקת עוד ועוד אנשים אל מחוץ לגבולות החוק ולתחושה שאין להם מה להפסיד.

פעמים רבות אחרי אירועי פשיעה של ערבים כלפי יהודים מגיעה דרישה לגינוי המעשה על ידי ראשי רשויות ומנהיגים ערבים. ראוי שכל אדם שפוי יגנה מעשים נוראים שמתרחשים לאחרונה, אולם עצם הדרישה לגינוי מראשי החברה הבדואית לוקה בהכללה אוכלוסייה שלמה, שרובה שומרת חוק ותורמת לכלכלה ולחברה.

ממדי האלימות והפשיעה בנגב שהגיעו לאחרונה לשיאים חדשים, הועצמו על ידי משבר הקורונה והעלייה בעוני. זו אחריות משותפת של החברה היהודית והחברה הערבית, של הממשלה ושל המנהיגות המקומית לשלב ידיים ולפעול לאכיפה חזקה והוגנת לצד השקעות משמעותיות בחברה הבדואית שימנעו עוני המוביל לאלימות.

זה הזמן לקדם פורום משותף של ראשי רשויות ערבים ויהודים מהנגב שיובילו תפישה של חיים משותפים באזור בתחומי חינוך, סביבה, בריאות ועוד. יש להשקיע יותר בתוכניות חיים משותפים לצעירים ערבים ויהודים בנגב כדרך קבע, כדי שבשעת משבר יובילו את הקול השפוי שחסר כל כך.

הכותבים הם מנכ"לים משותפים של אג'יק - מכון הנגב, ארגון ערבי-יהודי לשינוי חברתי שבסיסו בנגב