אבו מאזן - הכתובת העיקרית אליה מופנים הפרעות וירי הרקטות

אם נסקור את 30 השנים האחרונות במזרח-ירושלים, נגלה שחודש הרמדאן הוא מחולל קבוע של הפרות סדר שם. הפרות אלה גואות בתפילות ימי שישי ונחלשות במהלך ימי החול ושיאן צפוי להיות ב"לילת אל קאדר", יום חשבון הנפש המוסלמי החל באחד מעשרת הימים האחרונים של חודש הצום.

לריטואל המזרח-ירושלמי האלים נוספו השנה התקפת הנגד של ארגון "להבה", ההתיישבות היהודית בשיח' ג'ראח, הבחירות העלולות להתבטל למועצה המחוקקת הפלסטינית ולמשרת הראיס, והיחלשות הרשות הפלסטינית מול התעצמותה הציבורית של תנועת החמאס.

הערכת המצב האחרונה של גורמי צה"ל הולידה משפט שלא נשמע כמוהו בעבר אבל בכלי התקשורת הוא נקלט היטב: "מה שיקרה ברצועת עזה יושפע ממה שקורה בירושלים".

במלים אחרות, ישנה כאן רמיזה של צה"ל, האחראי למה שקורה ברצועה כלפי משטרת ישראל האחראית לביטחון הבירה, כי במידה ולא תכבו את אש המהומות בשכונות הבירה, היא תתלקח ותגיע גם לרצועה ומכאן ועד לסוף הסבב האלים הזה מי ישורנו?" האמירה הזו הייתה לא יותר מאשר דרבון באמצעות הקנטה ומצביעה על מתח בין שני הגופים.

לאמיתו של דבר, אין קשר אמיץ בין עזה למזרח-ירושלים וגם העיתוי הוא מקרי. בירי הרקטות על ידי אנשיה, חמאס אינה מוחה כנגד חילול אל אקצא על ידי ישראל, אלא על התנהגות יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן.

זה מואשם על ידה כמי שמנסה לחסום את תהליך הבחירות לפרלמנט הפלסטיני באמתלה שישראל אוסרת על הרשות הפלסטינית לאפשר לתושבי מזרח ירושלים לקחת חלק בבחירות למוסדות הרשות הפלסטינית בחודש הבא. ראשי התנועה חוששים שביטול הבחירות בחודש הבא ימנע את מימוש יכולתם לשלוט גם בגדה המערבית.

החמאס הפנימה כבר שהיא בשלה לשלטון על כלל הציבור הפלסטיני ונכונה לשמש כרשות לאומית חליפית לפת"ח. ירי הרקטות המכוון לעבר ישראל גם כאשר הכעס הוא כביכול על הרשות הפלסטינית לא צריך להפתיע. זה כבר קרה בעבר לא פעם. ישראל נתפסת כבת הברית של אבו מאזן, ככזו המגינה עליו ועל אנשיו וכמי שמנהלת עימו תיאום ביטחוני הדוק שתכליתו לפגוע בחמאס.

הגיעה העת להערכת מצב מושכלת וחדשנית בנושא הפלסטיני: הציבור הפלסטיני הדומם עייף ברובו מהפרות הסדר, בוודאי מאינתיפאדות. המוטיבציה שלו להפרת הסדר הציבורי נמוכה ומי שמפגינים הם גופי שוליים המקבלים שכר. הציבור ברובו תר אחר פתרונות מדיניים זמינים ואינו בוחל אף בחיים תחת שלטון ישראל כמדינה דו-לאומית.

100 אלף העובדים בישראל הן רק אחת ההוכחות לכך. לכן, ישראל חייבת למתוח קו אדום זרחני במקום זה שדהה עם השנים, בין החמאס לבין הציבור השקט יחסית של הגדה המערבית ואולי של חלק מתושבי עזה.

פעילי התנועה בגדה ובירושלים מוכרים, הן לרשות הפלסטינית, והן לצה"ל ולשב"כ ובשניהם יודעים מיהם מחוללי הטרור. לפיכך, על אותם גורמי הביטחון חלה החובה לעצור את ראשי התנועה האסלאמית הפונדמנטליסטית, "הן המדיניים" והן "הצבאיים" ולמנוע בכל מחיר זליגה של התנועה לתוך הגדה.

הכותב הוא מרצה באקדמית גליל מערבי ובעבר היה מושל ג'נין, בית לחם וראש התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית