אדוני ראש הממשלה, ערביי ישראל אינם קלף מיקוח פוליטי

לאחרונה אנו עדים להסלמה ביחסי ערבים יהודים במדינה ישראל, דוגמת האירועים שהיו ביפו ובירושלים, אירועים שכללו אלימות, ואף יריות.

לכאורה אין בכך כל חדש, הרי מאז ומתמיד היחסים בין יהודים וערבים היו מתוחים ולא פעם הגיעו לאלימות של ממש. אולם העניין הופך להיות משמעותי ובלתי מובן לכאורה, כאשר זה מתרחש בו בזמן שהיחסים בין הפוליטיקאים הערבים והיהודים מתחממים, ואנחנו עדים למאמצים שעושה ראש הממשלה באמצעות אנשיו, שופריו וכתבי החצר שלו להכשיר את מנסור עבאס ואנשיו האיסלאמיסטים, ומנסה דרכם להקים ממשלה שנתמכת בקולותיהם מבפנים, מבחוץ, מהצד, בהימנעות, לא משנה איך - העיקר שיאפשרו לו להמשיך ולשבת בבלפור.

מנגד אנחנו רואים שיאיר לפיד, שלא העז פעם להעלות על דל שפותיו את המלה משותפת, והתבטאותו מהעבר כי לא תקום ממשלה בעזרת ה"זוע'ביס", עדיין מהדהדת, פתאום נפגש עם אנשי המשותפת, ומנסה להביא להקמת ממשלת שינוי הנתמכת בקולות של הערבים.

אז מה ההסבר לכך שההתחממות ביחסים בין הפוליטיקאים, מכל הסוגים, איננה מחלחלת לשטח? אדרבא השטח מתחמם לרעה, והיחסים נהיים יותר עכורים, ונדרש הסבר לדיסוננס הזה בין התנהגות הציבור אל מול התנהגות ממנהיגיו.

אחד ההסברים שאיננו משולל יסוד מדבר על כך שהקיצוניים משני הצדדים מאוד לא אוהבים את התחממות היחסים בין הפוליטיקאים ומנסים דרך הבערת השטח להחזיר אותנו לקרקע המציאות, ככל שזה נוגע ליחסי ערבים יהודים.

לי יש הסבר אחר לדיסוננס הזה, ואני בדעה כי מבחינת השטח שום דבר לא השתנה, ועולם כמנהגו נוהג. הערבים נותרו אותם הערבים, היהודים נותרו אותם היהודים, והיחסים ביניהם נותרו כפי שהיו, וידעו עליות ומורדות, ואילו כל ההצגה המתרחש ברדיוס של כמה מאות מטרים ממבנה הכנסת, איננה משפיעה כהוא זה על השטח.

הציבור הערבי מבין כי הוא מנוצל לצרכים פוליטיים של איש אחד, העושה מערביי ישראל קלף מיקוח, ומניפולציה אחת גדולה במטרה לשרוד פוליטית ולחמוק מהדין.

כשזה משרת את ראש הממשלה, הערבים הם תומכי טרור שנוהרים לקלפיות, וכשזה משרת אותו פוליטית אז הוא הופך בן לילה לאבו יאיר הרחמן, המזיל דמעות מהתרגשות בחוף קיסריה לצעקות אבו יאיר מלך ישראל.

אדוני ראש הממשלה הערבים שמהווים 20% מהאוכלוסייה בישראל אינם כלי משחק, שבאמצעותו אתה יכול להבטיח את הישארותך בבלפור.

אדוני ראש הממשלה: כל עוד הערבים מרגישים מקופחים, והפערים בינם ובין שכיניהם היהודים בלתי נתפסים; כל עוד הפשיעה, שהינה תולדה של עוני, שהינו תולדה של הזנחה מתמשכת במשך עשרות בשנים;

כל עוד שבילד יהודי מושקעים פי ארבעה משאבים לשם חינוכו, לעומת שכנו הילד הערבי; כל עוד רמת ההכנסה לנפש של התושב הערבי בישראל פחות ממחצית ההכנסה הממוצעת של התושב היהודי; כל עוד התשתיות בישובים הערבים נחותות לעומת הישובים היהודים;

כל עוד איכות חיי התושב הערבי נמוכה בשיעורים אדירים לעומת הישובים היהודים; כל עוד התעשייה בישובים הערביים איננה מתפתחת, ואין מקומות תעסוקה קרובים, ורק ערבי שיכול לנסוע עשרות קילומטרים מביתו יכול להרוויח שכר המגיע לשכר הממוצע במשק;

כל עוד תקציב הרשויות הערביים מתבסס בעיקר על תמיכות ממשלתיות בדמות מענקי איזון, וראשי הרשויות צריכים להיות עסוקים כל היום בלדפוק על דלתות של פקידי ממשלה שיחוסו עליהם ולאשר להם תקציבים כנדבה, ובד"כ תקציבים לא קבועים אלא תלויים ברצונו הטוב של שר כזה או אחר פקיד זה או אחר;

כל עוד חוק הלאום קיים במתכונתו הקיימת, אין שום סיכוי שבנימין נתניהו יהפוך לאבו יאיר, וכל ההצגה שהוא מחולל עם ההתקרבות למנסור עבאס, לא תשנה את התמונה ולא תתרום לשיפור הדו קיום בין יהודים לערבים.

אם כוונותיך כנות ביחס לשילוב ערביי ישראל, תתחיל בצעדים בוני אימון, בטל כבר השבוע את חוק קמיניץ, בטל/תקן השבוע את חוק הלאום, תצהיר שמגילת העצמאות היא חוק הלאום החדש, ושב מול הציבור הערבי, לקביעת מפת דרכים לשילובם, ולא בתרגילי יחצנות חסרי תוחלת, שנועדו אך ורק להשאיר אותך בבלפור.

הכותב הוא כיהן בעבר כראש מועצת חורפיש ויו"ר פורום הרשויות הדרוזיות