אבסורד הכליאה במשבר הקורונה – מספר המעצרים ירד, מספר הכלואים נותר זהה

לפני המגפה, השיח בעולם המשפטי הפלילי הכיר בצורך לערוך רפורמות בתנאי הכליאה ובהליכי השיקום. ולראייה: בעשור האחרון השתקפו שינויים שבאו לידי ביטוי בהחלטת בג"ץ להרחיב את שטח המחייה במתקני הכליאה, ברפורמת ההסדרים המתונים, בבתי המשפט הקהילתיים ודוח ועדת דורנר, שקרא להקל באופן שיטתי בענישה, להפחית במאסרים ממושכים ולבחון חלופות למאסר בדמות עבודות שירות בקהילה.

נגיף הקורונה היווה הזדמנות להרחבה ניכרת של כלי השיקום. אסירים מצויים בקבוצת סיכון להידבקות מרובה בנגיף קורונה בשל הצפיפות, תנאי ההיגיינה הירודים והתזונה הסמוכה בבתי הכלא. ארגון הבריאות העולמי התריע מפני סכנה בריאותית להתפשטות הנגיף והמליץ על שחרור מוקדם של אסירים. ברחבי העולם דווח על שפל של כל הזמנים במספר הכלואים בניסיון למנוע תחלואה.

ומה בישראל? בישראל הושמעו קיתונות של ביקורת כשהשר לביטחון פנים הקודם, גלעד ארדן, אישר שחרור מוקדם של 560 אסירים. בשלהי חודש אוגוסט, וועדת המדע והטכנולוגיה אף אישרה את הגדלת מספר הכלואים בפיקוח בעזרת אזיקים אלקטרוניים מ-750 ל-1250 בניסיון להדוף את התפשטות הנגיף, ולמרות שצו השעה חייב זאת, הצעד זכה לביקורת חריפה.

במציאות הירידה במספר הכלואים נזקפת, ככל הנראה, גם לעובדה שהשנה הזו הייתה ייחודית עבור עולם הפשיעה נוכח רחובות הערים השקטות. מספר המעצרים של משטרת ישראל ירד באופן משמעותי (בשנת 2019 מספר המעצרים היה 50,216. כלומר: 549 מעצרים על כל מאה אלף תושבים, בעוד שבשנת 2020 מספר המעצרים היה 44,248. כלומר: 476 מעצרים על כל מאה אלף תושבים).

למרות זאת, נדמה כי הבשורה הבריאותית לא מצאה ביטוי בפועל בבתי הסוהר. מגמת הירידה במספר המעצרים לא בישרה שינוי מדיניות לגבי הכלואים. בבתי הסוהר מספר הכלואים נותר כשהיה בשנה בה נגיף מסוכן השתולל ברחבי המדינה. בישראל בחרו להסתפק במניעת חדירת הנגיף על ידי צמצום חופשות ורידוד ביקורי משפחות, ודיונים משפטיים, שהתקיימו ללא נוכחות חשודים, אלא באמצעות מכשור טכנולוגי. אם לחדד - המדיניות שנבחרה לא רידדה את מספר הכלואים, אלא דווקא הידקה את חגורת הכליאה.

חקיקה ותקנות שעת חירום הובילו להקצנת הגבלת חירותם וזכויותיהם של הכלואים (כפי שעולה מדיוני ועדת הקורונה). ואלה הנתונים: בשנת 2019 מספר הכלואים היה 14,424 (158 כלואים על כל מאה אלף תושבים), בעוד שבשנת 2020 מספר הכלואים הכללי אף עלה ועמד על 14,540 (156 כלואים על כל מאה אלף תושבים). ובעוד שבשנת 2019 מספר הכלואים הפליליים היה 9,163, מספרם עלה השנה ל-9,506 (מ-100 ל-102 כלואים על כל מאה אלף תושבים). לעומת זאת, מספר הכלואים הביטחוניים ירד מ-4,675 בשנת 2019 ל-4,308 (מ-51 ל-46 כלואים על כל מאה אלף תושבים).

יש להביע תמיהה על נתונים אלה לאור מגמת ירידה במספר הכלואים בחמש השנים האחרונות. בחודש יוני בשנת 2017 הורה בג"ץ על הגדלת "שטח-המחיה" בבתי הסוהר והשינוי לא איחר לבוא. שיעור הכלואים ביחס למאה אלף תושבים בשנת 2015 היה 265, בשנת 2016 השיעור ירד ל-228, בשנת 2017 ל-211 ובשנת 2018 השיעור ירד ביתר שאת ל-169.

שנת 2020 הייתה יכולה, אם כן, להיות הזדמנות לשינוי נרחב לאור מצב החירום ששרר במדינה, שהרי לצד השיקול השיקומי נוספה הצדקה בריאותית. הסכנה אף החריפה בגל השלישי של חודש ינואר נוכח עיכוב בחיסון הכלואים חרף הבהרות משרד הבריאות ועמדת היועץ המשפטי לממשלה. בשנת 2021 מתח בג"ץ ביקורת על ההחלטה "להשלים את חיסוני סגל בתי הסוהר... בטרם מתחילים בחיסוני אוכלוסיית האסירים". הובהר כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות. שלילת הזכות לחירות, אין משמעה נטילת הזכות הבסיסית לחיים, כבוד ושוויון.

הדעת אומרת, כי בשעה שתושבי ישראל חוו על בשרם סגרים, יוכשרו הלבבות להכרה בתנאי כליאה הוגנים של אנשים המרצים את עונשם בבתי הכלא ובצורך לשקמם. ואולם, נדמה שהחומות הגבוהות של בתי הכלא מרחיקות את הכלואים מעין הציבור לא רק פיזית, אלא גם תודעתית. כל עוד אין לאזרח מן השורה נגיעה לאדם הממתין לגזר דין, או מרצה עונש בין כתליו, המחשבה על תנאי כליאתו לא מעסיקה את כלל הציבור. ובזמן משבר הקורונה על אחת כמה: שמענו רבות על המורים, העובדים הסוציאליים, בתי האבות, צוותי הרפואה, אבל מעט מאוד על מצבם של הכלואים.

משבר הקורונה העלה את המודעות לזווית הבריאותית הנגזרת מהצפיפות בבתי הכלא ומהווה הזדמנות לאמץ גישה שתבחן כלים שיקומיים נוספים במקום הבחירה במאסר. כשוחרי צדק נביע תקווה, שיריעת החמלה האנושית תורחב גם למקום הנסתר מן העין הציבורית, המקום אליו מגיעים אנשים, שנסיבות חייהם דרדרו אותם לחיי הפשע. ועל כך נאמר: "אי-צדק במקום כלשהו הוא איום על צדק בכל מקום".

יהונתן חסון הוא עורך דין בתחום הפלילי, הדס חרוש היא משפטנית. הכותבים הם סטודנטים לתואר שני במשפטים באוניברסיטת חיפה