איך התהפך הגלגל באמריקה: ריד מיי ליפס - העלאות המסים בדרך

על המאבק נגד מסים, כמעט מכל סוג שהוא, אפשר להגיד שהוא מרכיב מרכזי בביוגרפיה הלאומית של ארה"ב. את עקבותיו אפשר לחזור ולמצוא ברגעי מפתח של ההיסטוריה האמריקאית.

מלחמת העצמאות של ארה"ב עמדה בסימן ההתנערות מממשלה בריטית רחוקה, שניסתה לאזן את פנקסיה באמצעות מסים על נתיניה האמריקאים. לאמיתו של דבר, המסים שהאמריקאים שילמו היו רק 5% ממה ששילמו הבריטים. אבל העיקרון הוא שנתן: מסים בלי ייצוג פרלמנטרי (שהיו מנת חלקם) היו לא לגיטימיים.

"חירות או מוות", קרא אז אחד האבות המייסדים של הרפובליקה האמריקאית. המלים ההן חרותות עד עצם היום הזה על לוחיות הרישוי של ניו המפשר, אחת המדינות המייסדות של ארה"ב. ניו המפשר מעולם לא הטילה מס על הכנסת תושביה. בתשע מדינות של ארה"ב אין כלל מס הכנסה, כולל שתיים משלוש הגדולות ביותר, טקסס ופלורידה (תושביהן משלמים כמובן מס הכנסה פדרלי). איך אם כן הן מממנות שירותים? באמצעות מסים עקיפים, המוטלים על צריכה, או על נדל"ן, או על רווחי הון בבורסה. בניו המפשר יש לממשלה המקומית מונופול על מכירת אלכוהול.

ב-138 השנה הראשונות של עצמאותה, חוקת ארה"ב אסרה על מסים ישירים. רק ב-1913 הוסר האיסור. בה בשנה הוקם בפעם הראשונה בנק מרכזי. ארה"ב נכנסה אל העידן המודרני של קיומה, אם כי עשתה כן ללא חשק. האמריקאים הוסיפו להתייחס בחשד עמוק אל ממשלתם ואל המסים שהיא רצתה לגבות מהם. רק בחסות השפל הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה, מס הכנסה מסיבי נעשה לחם חוקה של אמריקה.

"הגאות מחלצת את כל הסירות"

ב-1961, שחקן קולנוע מזדקן מדרג ב' קץ בשיעור המס שהיה עליו לשלם. הוא המיר נאמנויות פוליטיות, ועבר מן הדמוקרטים אל הרפובליקאים. מעט מאוד אנשים הבחינו בזה, אבל חציית הקווים שלו עמדה לשנות את ההיסטוריה הפוליטית והכלכלית של ארה"ב. שמו היה רונלד רייגן. 20 שנה אחר כך הוא ייבחר לנשיא ארה"ב, ויכפה על הקונגרס את קיצוצי המסים הגדולים ביותר בתולדות אמריקה. הוא גם ישנה את אוצר המלים של הפוליטיקה האמריקאית.

רייגן קיבל את כלכלת ארה"ב במצב אנוש, עם אינפלציה ועם מיתון ("סטגפלציה") בעת ובעונה אחת. לקיצוצי המס המסיביים שלו יוחסה התאוששות מבריקה. העשירים והתאגידים היו הנהנים העיקריים מקיצוצי המסים, אבל, כפי שאמרו אז, "הגאות מחלצת את כל הסירות מן השרטון".

כאשר רייגן התמודד על תקופת כהונה שנייה, יריבו הדמוקרטי וולטר מונדייל (אשר מת בשבוע שעבר), ניסה את כוחו באיפכא מסתברא. "גם הנשיא רייגן וגם אני נעלה את מִסיכם", מונדייל הכריז. "הוא לא יגיד לכם. אני אומר לכם".

"על גופתי המתה", השיב רייגן, וקרא לדמוקרטים "מפלגת הבזבוז והמסים". הוא ניצח ב-49 מ-50 המדינות של ארה"ב, הניצחון הגדול ביותר מאז ומעולם. ארבע שנים אחר כך, סגנו של רייגן, ג'ורג' בוש האב, העניק לרפובליקאים עוד ארבע שנים בבית הלבן, הרבה בזכות הבטחתו להתנגד לרוב הדמוקרטי בקונגרס, שילחץ עליו להעלות מסים. הוא ישיב להם, "קִראו את שפתיי, לא יהיו מסים חדשים". דווקא היו - ובוש הובס ב-1992. ביל קלינטון העלה מסים ב-1993, והדמוקרטים נחלו תבוסה מהממת בבחירות לקונגרס של 1994.

ברק אובמה יזם רפורמה מפליגה של מערכת הבריאות ב-2009. היא כללה מס חדש. בבוא הבחירות לקונגרס של 2010 הדמוקרטים איבדו בן לילה רוב של 63 מושבים בבית הנבחרים, התבוסה הגדולה ביותר של מפלגה כלשהי זה 72 שנה.

תומכי דונלד טראמפ ייחסו את הגאות הכלכלית בשלוש השנים הראשונות של נשיאותו לקיצוצי המס שהנהיג. הקיצוצים עודדו תאגידים להחזיר הביתה מיליארדי דולרים שעגנו מעבר לים. הם הניבו גאות היסטורית בוול סטריט. המסים הנמוכים של העשירים חזרו וחילצו את "כל הסירות" מן השרטון.

כל זה מוביל אותנו אל החיזיון הפוליטי הלא צפוי של 2021: הנשיא הדמוקרטי ג'ו ביידן מתכנן להעלות מסים, בייחוד על חברות ועל עשירים. הכסף הזה נועד לממן הוצאות מפליגות, שהקונגרס אימץ, או שהוא מתבקש לאמץ.

מה קרה? קרה קוביד

מה קרה אפוא לפחד הדמוקרטי רב השנים מפני התוצאות הפוליטיות של העלאת מסים?
במלה אחת, קרה קוביד. כל סדרי העולם נטרפו. לא רק השמאל הבזבזן, אלא גם הימין הקמצן, הכירו בצורך לצקת טריליוני דולרים על כלכלה גוועת. בניגוד ל-1981 ול-2009, הפעם אינה עולה יפה הרטוריקה הקלאסית נגד "הממשלה הגדולה", השואבת כסף מארנקה של האזרחית, כדי שתוכל להתערב בחייה. סקרי דעת קהל מראים תמיכה ציבורית מסיבית בתוכניות הצלה ממשלתיות, כולל מצד תומכי דונלד טראמפ.

כל זה עשוי עוד להשתנות. אבל לפי שעה, השינוי הגדול ביותר הוא היגמלות הדמוקרטים מפחד המסים. כמעט משונה לראות את הפופולריות הפתאומית של רעיונות רפובליקאים מתיישנים בישראל. מרכזי מחקר במימון מיליארדרים ימניים מפיצים עכשיו רעיונות של סינגפוריזציה, שבמרכזם עומדים כיווץ הממשלה והורדה דרסטית של המסים.

בישראל הייתה תמיד הצתה מאוחרת של רעיונות פוליטיים מתוצרת אמריקה, כמו למשל המאבק נגד "אקטיביזם שיפוטי", רבע מאה לאחר התחלתו בארה"ב. אבל הגבה מזדקפת למשמע ההחייאה של סיסמאות רונלד רייגן, באיחור של 40 שנה.

מי יודע, אולי הצדק עם הניאו-רייגניסטים בירושלים. אבל בוושינגטון מתעורר הרושם שהמטוטלת נעה בכיוון מנוגד, מנוגד מאוד; שהציפייה לגאות-בזכות-העשירים, ש"תחלץ את כל הסירות", התחלפה בעייפות כמעט-כללית מריכוז מסיבי של עושר בידי מעטים. היסטוריונים אולי יגידו לנו שהמאה ה-21, במובן של עידן חדש, התחילה רק ב-2021.