נתניהו מפקיר את הסביבה ואת השרה להגנת הסביבה לבד במערכה

ביום שישי האחרון שלח ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום לוועידת האקלים אותה כינס הנשיא ביידן. "אני מכיר את המחויבות של הנשיא לאקלים כבר ארבעים שנה" אמר ראש הממשלה בחצי חיוך "ואנחנו שותפים מלאים למחויבות זו", ובמפתיע הצליח שלא לפרוץ בצחוק גדול.

שכן כדי להבין באמת את יחסו של נתניהו ואת יחסה של ישראל לנושא האקלים, צריך להטות אוזן ולהקשיב - לא לדברים שאמר בנאומו, אלא דווקא לדברים שלא נאמרו.

בפתח נאומו הצהיר נתניהו על מחויבותו למעבר מלא לאנרגיות מתחדשות עד לשנת 2050. מה לא נאמר? שבחודש ינואר האחרון, משרד האנרגיה ומשרד האוצר סיכלו הצעת מחליטים של השרה להגנת הסביבה שקבעה יעד של 40% אנרגיות מתחדשות לשנת 2030 ו-95% לשנת 2050. אם נתניהו כה נחוש למעבר *מלא* לאנרגיות מתחדשות עד 2050, כיצד לא תמך פומבית ומאחורי הקלעים בהחלטה ודרש מהשרים שטייניץ וכץ ליישר קו איתה? פניותינו לראש הממשלה בעניין נותרו מיותמות.

בהמשך התפאר נתניהו בהתקדמות ישראל לקראת הפסקת השימוש בפחם. ללא ספק, מדובר בפרידה מדלק מאובן מזהם במיוחד שפוגע כבר שנים גם בבריאות התושבים. אך נראה כי שכח לציין שבמקום פחם ישראל עוברת לדלק מאובן מזהם אחר - גז טבעי. ההחלטה לסיים את התלות בפחם נשענת על שיקולים כלכליים ואסטרטגים, והמעבר לגז מעיד שלא עומד מאחוריה כל שיקול אקלימי.

בנושא האנרגיה המתחדשת, מתהדר נתניהו בכך שעד סוף 2021 נגיע ליעד של כמעט 10% אנרגיה מתחדשת. הוא לא ציין שמדובר ביעד מיושן, שגם אליו אנחנו מגיעים באיחור. כבר בשנת 2009 הוחלט על יעד של 10% (ולא כמעט) לשנת 2020 (ולא 2021). הוא גם שכח לציין שיחסית למדינה שטופת שמש (300 ימים בשנה), נכון להיום שיעור ייצור האנרגיה הסולרית שלנו הוא נמוך יותר מזה של בריטניה וגרמניה האפרוריות, ונמוך משמעותית ממדינות שטופות שמש כמו איטליה או אריתראה.

עוד שכח לציין שהמדינה כושלת במאמצי התייעלות אנרגטית (וזה המקום להזכיר שהאנרגיה הכי פחות מזהמת היא זו שלא יוצרה), ושתוכנית ההתייעלות האנרגטית שגיבש משרד האנרגיה, שאף היא אינה שאפתנית מספיק ומגיעה מאוחר מדי, אינה מתוקצבת.

בהמשך דיבר נתניהו על היכולות של ישראל להשמיש מי קולחין (אכן יכולות מרשימות), אבל שכח לציין שבהעדר תכנית לשיקום מקורות מים מזוהמים, אנו נסמכים יותר ויותר על מי התפלה עתירי אנרגיה מזהמת, וכי ללא תכנית היערכות לאומית מתוקצבת ומחייבת, מי הנגר בישראל הופכים ממשאב פוטנציאלי למקור זיהום ולסכנה לחיי אדם, כפי שראינו בחורפים האחרונים.

לבסוף, ראש הממשלה דיבר על חזון בו האנרגיה המתחדשת והמים הופכים לבסיס לשלום במזרח התיכון, חזון שאנחנו שותפים לו בכל ליבנו, אלא שנכון להיום שיתוף הפעולה מתבטא בעיקר בתכנית של צינור נפט בין אילת לאשקלון, שיהפוך את ישראל לפרוזדור של תשתיות מזהמות, ויסכן את המערכת האקולוגית בים האדום ובים התיכון, כמו גם את מתקני ההתפלה ואת משתמשי החופים באזור הדרום.

ומעל לכל, מה שנשמט מנאומו של נתניהו, הוא שהשרה להגנת הסביבה פרסמה ממש לאחרונה תזכיר חוק אקלים לישראל. כזה שמעגן יעדי הפחתה ארוכי טווח, מסדיר את חובת הממשלה לגבש תוכנית הפחתת פליטות ותכנית היערכות, ומחייב תסקיר אקלים בכל תכנית ויוזמה משמעותית. לרוב הגדול של מדינות ה-OECD יש כבר חוקים דומים ואף שאפתניים יותר. הנאום ביום שישי האחרון היה ההזדמנות של נתניהו להצהיר על מחויבותו לחוק אקלים בישראל.

אבל מי שהקשיב באמת לנאומו של נתניהו שמע בעיקר דממה מאכזבת.

הכותבת היא מנהלת מדיניות ואסטרטגיה באדם טבע ודין