הניחו לסמלים ובואו נדבר ברצינות על תפקידה של העבודה המאורגנת

אם יש דבר אחד בעידן הפוסט קורונה שלא חייבים להלעיט איתו את הציבור זה ויכוחים על הרלוונטיות של האחד במאי. באופן מסורתי, חוץ מיום חגם של הפועלים, זה הפך גם ליום שבו מתנגדי העבודה המאורגנת מתייצבים בזה אחר זה, כדי לשטוח את הטיעונים שלהם נגד שלטון מפא"י והכלכלה הבולשביקית, כאילו השנה בחוץ היא 1956.

 המקטרגים היצירתיים של האחד במאי אף מתבלים את השיח בסיפורים על סטלין ועל מאו צה טונג, באופן שגורם לתהות אם זכויות עובדים ומשטרים טוטליטריים הם פועל יוצא אחד של השני. הריטואל הוא תמיד אותו ריטואל - צד אחד צודק לגמרי, צד אחד טועה לגמרי - ואתם צריכים רק לבחור.

האמת היא שהחיים של כולנו הרבה יותר מורכבים מזה. גם אני, במקור משכונת נווה יעקב בירושלים, לא גדלתי בבית ששרים בו את המנון האינטרנציונל או מניפים בו דגלים אדומים. ההיפך הוא הנכון. סבי האהוב ז"ל ישב עד יומו האחרון מול ערוץ הכנסת וקילל את ההסתדרות על כך שדפקה אותו במעברה. העובדה שאני מייצג כעת את הארגון שסימל עבורו את הדברים שהוא שנא, יכולה להיתפס כסגירת מעגל אך יש מי שימצא בה גם את ההסבר ההפוך. בכל מקרה, ההיסטוריה ממשיכה להיכתב והמשבר שפקד את העולם בשנה האחרונה, הדגיש ביתר שאת כי המציאות בחוץ השתנתה. היום, יותר מאי פעם, אפשר להניח בצד את הוויכוח על הסמלים ופשוט להתחיל לדבר אחד עם השני.

ההסתדרות שהייתה הכוח המניע בהקמת המדינה, לא חפה מטעויות ובמשך השנים היה מי שהרוויח מהטעויות הללו והיה גם מי שנפגע מהן. כמי שנאבק מדי יום על תדמית הארגון, אני נדרש לא רק לעשייה שלו בהווה, אלא לא מעט גם למשקעים שהצטברו במשך מאה שנות קיומו. זה אף פעם לא קל אבל זה מורכב במיוחד כשמנסים להיצמד רק לסמלים במקום לתוכן.

האחד במאי הוא כנראה אחד מהסמלים המובהקים ביותר של תנועת הפועלים ונדמה שאף אחד כבר לא באמת זוכר איך היום הזה נולד. מי בכלל זוכר את אלפי הפועלים בקנדה שיצאו להפגין, בדיוק ביום הזה, לפני כמעט 150 שנה. הם קיימו מחאה למען שחרורם של עשרות פועלי דפוס שנעצרו רק בגלל ששבתו כדי להגביל את יום העבודה ל-9 שעות. מי זוכר את ההשראה שנסך המעשה שלהם באיגודי עובדים אמריקאים שעשור וחצי מאוחר יותר, הכריזו על שביתה באחד במאי, על רקע הסירוב לקצר את שעות העבודה שלהם. מאבקם למען העסקה הוגנת התפתח לעימותים אלימים הידועים כאירועי היימרקט, שבמסגרתם עשרות פועלים מצאו את מותם.

מי זוכר את הסולידריות? מי זוכר את הערבות ההדדית? ומי זוכר את חג ההתאגדות האנושית? כמה קל ונוח להיתלות, דווקא במועד הזה, על הפנקס האדום של פעם כדי להצית פולמוס ישן ומתקלף על שלטון מפא"י בהסתדרות. הרי גם התומכים וגם המתנגדים יודעים כבר מזמן כמה זה רחוק מהמציאות של היום.

בשנים האחרונות ההסתדרות הרוויחה ביושר את מעמדה כאחד הגופים היציבים במשק. מאז כניסתו של ארנון בר-דוד לתפקיד היו"ר, הארגון הניף לצד הדגלים הישנים שלו, שורה של דגלים חדשים. בלי שביתות וללא צמיגים בוערים, ההסתדרות הוכיחה שהיא יודעת להיות שותפה למהלכים לאומיים שעוזרים לצמצם את הפערים בחברה ולרפורמות בקנה מידה ארצי שמשפרות את השירות לאזרח. התפקיד המוביל שמילאה ההסתדרות בהתמודדות עם משבר הקורונה, עזר לאזן את המשק ומסייע להחזיר את הכלכלה למסלול של צמיחה.

פעם אחרי פעם, הוכחנו במעשים כי הבית של העובדים בישראל שייך לכולם - לימין ולשמאל, לכל הקהילות ולכל הסקטורים. דווקא בתקופה שחזרנו להיות חברה משוסעת ומפולגת, הדבק שממשיך לחבר בין רוב הישראלים הוא אותם ערכים שההסתדרות מבקשת לחגוג לא רק באחד במאי.

גם במדינות שנבנו על שוק חופשי טהור, מחלחלת פתאום ההבנה כי הכלכלה היחידה שיש בה עתיד, היא לא כלכלה שהממשלה חופשית מאזרחיה אלא כלכלה חברתית שבה היא מחויבת להם. כלכלה שמבינה שלפגוע במגזר הציבורי זה להשאיר את האזרחים חשופים יותר במשבר הבא - עם פחות מורים, פחות צוותי רפואה, פחות עובדי מעבדה, פחות שוטרים, פחות עובדות סוציאליות, פחות לוחמי אש, פחות נותני שירותים ציבוריים בזמן שאתם הכי זקוקים להם. ומה ההשלכות? היום זה קורונה ומחר זה יכול להיות משבר האקלים העולמי. אתם זוכרים איך פעם מגיפה שמתחילה בשיעול ונגמרת בעשרות אלפי מתים נראתה לנו כמו סיוט מסרט מדע בדיוני? בדיוק כך.

כוחות ההיצע והביקוש לבדם לא יכולים להכין אותנו להתמודדות עם השפעות חיצוניות, כמו הקורונה. זו הסיבה שממשלות חייבות להתערב כדי לסייע למובטלים, להציל את מקומות העבודה, לתת רשת בטחון לעצמאים ולדאוג לתעשייה המקומית. זו גם הסיבה שחייבים ארגון עובדים חזק כמו ההסתדרות. גם כלכלות גדולות ומפותחות מכירות בחשיבות של עבודה מאורגנת. רק לפני שבוע, הנשיא ג'ו ביידן חתם על צו נשיאותי כדי לעודד התארגנויות חדשות של עובדים בארה"ב.

בסיכומו של דבר, זה כלל לא משנה אם אתם מאלה שמציינים את האחד במאי או לא. מה שחשוב, אחרי השנה שעברה על כולנו, זה לזכור את הכוח של היחד כהזדמנות לכל הצדדים ובכל ימות השנה.

הכותב הוא יו"ר אגף הסברה, דוברות ופרסום בהסתדרות