כולנו רקמה אנושית אחת: חוסן לאומי, אישי שלנו וטראומת אסון לאומי

"אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה האדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו... נותנת לו הזדמנויות למכביר - אף בתנאים הקשים ביותר - להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר...מציאת משמעות לקיומו של סבל, היא מציאת הפשר העמוק ביותר בחיינו"' כך כתב ויקטור פרנקל, ניצול השואה, מייסד תורת הלוגותראפיה, בספרו "האדם מחפש משמעות".

את עומק הרעיון של פרנקל הבנתי בכאב עצום לראשונה לפני עשור, כשאמי ז"ל, לאחר מאבק של שנים במחלת הסרטן, שכבה בסבל נוראי, בין חיים למוות בביה"ח כשהרופא שלה בישר בעצב בקול שקט, כי מצבה רע ביותר וכי עליה לבחור האם להיות מונשמת ומורדמת עד מותה, או לחלופין, לדעוך למותה באותן הדקות ממש. אמי בחרה בהנשמה ובהרדמה. כעבור 8 ימים נפטרה. יעברו שנים עד שאבין שכך הצליחה למצוא את הפשר העמוק ביותר לחייה, בסבלה, וכך התמודדה בחוסן עם משבר המוות שלה. שאלת החוסן  העסיקה אותי רבות בעשור האחרון.

הלוגותראפיה של ויקטור פרנקל, מסבירה לנו מדוע ההתמודדות עם משברים לאומיים ואישיים, שכול, טרגדיות, טרור וסבל מתמשכים במדינתנו, הם אלו שדווקא הופכים אותנו, לבעלי חוסן. תחושת ביטחון אישי, תמיכה חברתית ואופטימיות, אמונה פנימית, לרבות דתית, תחושת לכידות ושייכות חברתית חזקה - כל אלו משפיעות לחיוב על החוסן שלנו; בסוף השבוע חווינו אסון לאומי מזעזע רווי סבל שטלטל את כולנו והזכיר לנו עד כמה כולנו רקמה אנושית אחת. אסון כבד שמאתגר לכאורה את רמת החוסן הלאומי שלנו.

אז מהו חוסן? חוסן הוא היכולת שלנו להתמודד עם משברים ומצבים קשים; היכולת לחזור לתפקד, למרות המצב הקשה והסבל או אולי לעיתים דווקא בזכותם. קיימים מחקרים וספרות בנושא החוסן שאף נוהגים לחלקו לשלושה סוגים: אישי, קהילתי ולאומי וקיימים מדדים מגוונים לאמוד אותם.

באופן הפשטני ביותר, ניתן לומר כי פיתוח חוסן פנימי כפיתוח חוסן פיזי, מתפתח דווקא בעקבות סבל, הסתגלות אליו וחזרה לתפקוד. למשל, ניתן לדמות זאת להליכה בכפות רגליים יחפות ללא נעליים על משטח מחוספס או חם; תחילה, נרגיש בקושי ובכאב ולעיתים אף בסבל - העור הרך והחלק ייפצע וייחרך תחילה, אך עם הזמן ככל שנישאר יחפים עורנו הרך הרגיש, החשוף, יפתח שכבה קשיחה יותר וייהפך ל"עור גס" עבה וקשיח. כך, תיווצר שכבה קשיחה שתאפשר לנו חוסן בכפות הרגליים - כלומר, תאפשר לנו להמשיך ללכת יחפים ולהרגיש כאילו "התרגלנו" כבר לכאב, כשכבת הגנה חיצונית. למעשה, נמשיך לתפקד למרות הסבל שחווינו או בעצם רק בזכות ההתמודדות עם הסבל.

כך הוא פיתוח החוסן בחיינו; המשך הליכה במסע חיינו למרות או בזכות המשברים שפוקדים אותנו, גם ברמה האישית וגם בזו הלאומית; ניתן להבין, מדוע בישראל, אנו מאופיינים בחוסן - ב"עור" עבה וגס שנוצר, דווקא בזכות הבחירה להתמודד עם המשברים הרבים שחווינו ולחזור לתפקד בחיינו.

מטרות ואמונות משותפות, מהוות אף הן רכיבים משמעותיים בתחושת החוסן; הלכידות החברתית בישראל - היא בעלת כוח רב שמשפיע על החוסן הלאומי שלנו. ההחלטה להפוך את האסון במירון ליום אבל לאומי - היא קריאה ללכידות שמשמעותה - האסון הזה שייך לכולנו. האבל של כולנו.

גם העיסוק הרב בתקשורת בסיקור האסון והעובדה כי הרשת התמלאה בפוסטים מלאי הזדהות, אמפתיה, צער, כאב ושליחת חיבוק מרחוק וכן בקריאות מרגשות, ממגוון מגזרים וחתכים באוכלוסייה לארח משפחות וקרובים שיקיריהם נפגעו באסון למרות שהם זרים, ההתגייסות לתרומות דם - כל אלו, הם בדיוק חלק מהביטוי ללכידות החברתית בישראל שמשמעותה, בעת אסון, כולנו כאן האחד עבור השני. ההתארגנות היעילה של מערך הרפואה לטפל באירוע רב נפגעים, גם בעת התמודדות נמשכת עם הקורונה ולאחר שנה משברית וקשה - כל אלו, מחזקים מאד את החוסן הלאומי שלנו.

היות שלבחירתנו כיצד להתמודד עם משבר יש השפעה ישירה על חוסננו, אחת הדרכים היעילות לחיזוק תחושת החוסן האישי היא תרומה והתנדבות שמעניקה לנו תחושת עשייה ושליטה בחיינו וכן משמעות ושייכות. בישראל, היות שרוח ההתנדבות וההירתמות מאפיינת אותנו כעם, היא לא רק מחזקת את החוסן האישי של המתנדבים, אלא מחזקת גם את החוסן הלאומי שלנו.

משברים נוראיים, כמו האסון במירון, מזכירים לנו כי אנו עם בעל חוסן לאומי ייחודי ומכנה משותף אנושי, מרגש ומלכד עמוק ביותר, של אתיקה וערכים פנימיים אנושיים, כמו דבק ייחודי, שחזק יותר מכל הסממנים המבדלים והמחלוקות העמוקות. חשוב שנזכור גם לחבק את החוסן הלאומי האנושי דווקא אחרי תקופה רוויית שסעים ופילוג בעם, ולהיאחז בערבות ההדדית המרגשת ובכך גם אולי לאפשר פשר עמוק נוסף לאסון הנורא.

הכותבת היא יו״ר לשכת המאמנים בישראל (ע״ר), מאמנת ומגשרת, מרצה באקדמיה להעצמה, לאתיקה ולמנהיגות