עריפת ראשים היא לא המטרה של ועדת חקירה. אחריות מיניסטריאלית דווקא כן

ב-2.7.2008 החליטה הכנסת על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא "התשתית והתחזוקה של אתר הרשב"י במירון" בראשות חבר הכנסת משה גפני, ותשעה חברי כנסת מונו לכהן בה. זו מעולם לא התחילה לפעול.

כמו כמה ועדות חקירה פרלמנטריות אחרות, ההחלטה על הקמתן, סימנה גם את סופן. הן לא פעלו, או נפגשו מספר מצומצם של ישיבות ונגוזו, מבלי לפרסם דוח. גם ועדות שפרסמו דוח, לרוב לא קבעו מנגנוני מעקב אחר יישום ההמלצות, וכך גם הן לא הותירו חותם.

ועדות חקירה פרלמנטריות, על אף שלא פעם הקמתן מלווה בשיח פוליטי סוער (כמו במקרה של הניסיון להקים ועדות חקירה לחקר ארגוני זכויות אדם או לחקר פרשת הצוללות), הן בסופו של דבר מנגנון חסר השפעה כמעט לחלוטין.

ועדות חקירה ממלכתיות הן כבר סיפור אחר, אך אולי רק לכאורה. ועדת חקירה ממלכתית מוקמת בהחלטת ממשלה (או בהחלטת הוועדה לביקורת המדינה בעקבות דוח של המבקר), אך חבריה ממונים על ידי נשיא/ת בית המשפט העליון, ובראשה עומד שופט. זוהי ועדה בעלת מעמד עצמאי והיא מנהלת הליך מעין-שיפוטי.

בהיסטוריה הפוליטית של ישראל ועדות חקירה ממלכתיות מילאו תפקיד חשוב בניסוח סוגיות של אחריות מיניסטריאלית ואישית של דרג פוליטי ודרג מקצועי, בעיקר בתחום הביטחוני. הוועדות הידועות ביותר הן ועדת אגרנט שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים ו-וועדת כהן שהוקמה לחקר אירועי הטבח בסברה ושתילה.

סוג אחר של ועדה שהממשלה יכולה להקים הוא ועדת בדיקה ממשלתית, שהממשלה ממנה את חבריה, אך אם ניתנות לה הסמכויות של ועדת חקירה ממלכתית, עומד בראשה שופט והיא מנהלת הליך מעין-שיפוטי. ההבדל העיקרי הוא ביכולת של הממשלה לקבוע את הרכבה. ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה הייתה ועדה מסוג זה.

ממשלות אינן ששות להקים ועדות חקירה ממלכתיות, מחשש שהאצבע המאשימה תופנה אליהן. עם זאת, לחץ ציבורי ותקשורתי עשוי לדחוק אותן לעשות זאת. מעבר לכך, לעתים הקמת הוועדה מהווה מעין "כדור הרגעה" לציבור על מנת להפיס את דעתו ולהוריד את הנושא מסדר היום, לפחות עד לפרסום המלצותיה.

תפקידה של הוועדה הוא לברר את העובדות בנוגע לעניין בעל חשיבות ציבורית, אך אין היא מחויבת להמליץ המלצות. למרות זאת, הוועדות נוהגות לפרסם המלצות, חלקן אישיות וחלקן מערכתיות. ההמלצות האישיות בוחנות את שיקול הדעת של הגורמים המקצועיים והפוליטיים, וההמלצות המערכתיות מתייחסות לכשלים בתהליכי קבלת החלטות והעדר חלוקת סמכויות בין גורמים שונים.

מטבע הדברים, המלצותיה האישיות של הוועדה להעברת אנשים מתפקידם מבוצעות, ואילו ההמלצות המערכתיות נטמנות או שלוקח שנים רבות עד שהן מיושמות. דוגמא אחת להמלצה שכן יושמה היא חקיקה חוק יסוד: הצבא בעקבות המלצות דוח ועדת אגרנט.

באסון הכרמל לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, על אף שהוועדה לביקורת המדינה יכולה הייתה לעשות כן בעקבות דוח המבקר. שיקולים פוליטיים והחשש שאצבע מאשימה תופנה כלפי שרים בממשלה, מנעו זאת. בעת הזו, נראה שהשיקולים הפוליטיים יתלכדו לאינטרס להקמת ועדה כזו, מצד כל השחקנים הפוליטיים, חלקם מתוך כוונה להפיס את דעתו של הציבור החרדי, וחלקם מתוך תקווה שהאצבע המאשימה תגיע לדרגים הפוליטיים הגבוהים.

האסון בהר מירון, שהוא האסון האזרחי הגדול ביותר שחוותה המדינה, הוא הזדמנות להקים ועדה ממלכתית שתקבע נורמות ראויות של אחריות במישור האזרחי. אם זו תוקם, סביר להניח שהמונח שיופיע בדוח הוא "דיפוזיה של אחריות", תופעה ידועה שבה ככל שמספר הגורמים המעורבים גדול יותר, אף אחד מהם לא נוטל אחריות מלאה, ומניח כי הגורמים האחרים נושאים בה.

אולם ועדה כזו תמלא את תפקידה הציבורי רק אם לא תתמקד ב"עריפת ראשים" בדרגים הנמוכים (הידועה כתופעת הש.ג), אלא תצביע על האחריות המיניסטריאלית האישית והכוללת של השרים, ועל הכשלים המערכתיים העמוקים ביחסי דרג אזרחי מבצע ודרג פוליטי.

הכותבת היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה