הציונות הדתית ונציגיה מתנהלים בהתנשאות ויהירות כלפי הימין החילוני, ולא בפעם הראשונה

קו פרשת המים, היה אמור להיות הפינוי מגוש קטיף. הציונות הדתית נחלצה בחלקה הגדול למאבק החוץ פרלמנטרי בהליכי הפינוי. צעירים עברו מבית לבית של חברי הליכוד שהצביעו במשאל החברים שערך אריאל שרון קודם הפינוי ונתקבלו בנפש חפצה. כידוע תוצאות המשאל לא שינו ושרון המשיך בהליכים לפינוי הגוש.

אנשי הציונות הדתית המשיכו במאבק. לאכזבתם, המוני המצביעים החילוניים והמסורתיים של הליכוד כמעט ולא הצטרפו. נכון, היה קשה מאוד לצאת נגד אריאל שרון ראש הליכוד אז, למרות שהפך את דעותיו. אבל הייתה לכך סיבה נוספת. הניכור של האליטה של הציונות הדתית, והתחושה שהם מתבדלים ולא בכדי.

הסיפור התחיל עוד הרבה קודם; כבר בהקמת גוש אמונים. הציונות הדתית הצטרפה למאבק להתיישבות ביהודה ושומרון באיחור של כמה וכמה שנים. עד אז המפד"ל שייצגה אותה, הייתה שותפה נאמנה של מפא"י ונגזרותיה. להוציא את קריית ארבע, פרויקט של קומץ משוגעים לדבר, בעידוד סמוי של ניצי מפא"י ורפ"י של אז, הציונות הדתית ישבה על ידיה.

היו אלה אנשי תנועת בית"ר והתנועה למען ארץ ישראל השלמה שפעלו במשך שנים לבדם בניסיונות חוזרים ונשנים להיאחז ביו"ש. נכון, גוש אמונים הביא למאבק את המסות של ישיבות הציונות הדתית והמאבק לבש צורה אחרת, אבל לקח כמה שנים טובות עד שהרב המנוח צבי יהודה הכהן קוק השתכנע שיש להוציא את תלמידיו למאבק בשטח, ובעקבותיו רבנים נוספים.

המאבק על זכות התפילה בהר הבית לעומת זאת, לא רק שלא זכה לעידוד, רבני הציונות הדתית אסרו על תלמידיהם לעלות להר והרבנות הראשית אף שמה בשערים שלט ענק עם איסור הלכתי לעשות כן.

המאבק על ההר נשאר במשך שנים רבות בידי אנשי תנועת בית"ר, ונאמני הר הבית - חרותניקים חילונים ומסורתיים. לא הייתה שום סיבה שההסדרים שעובדים במערת המכפלה לא יתקיימו בהר הבית, אך למרות שבציונות הדתית נוהגים להאשים בכך את שר הביטחון דאז משה דיין, היה לו שיתוף פעולה מלא מצד רבני הציונות הדתית ובראשם הרבנים המנוחים שלמה גורן וצבי יהודה קוק. הם נושאים באחריות לסטטוס קוו שאותו קשה מאוד לשנות.

אנשי גוש אמונים אמנם נהגו בנו ה"חילונים" שהצטרפו בשמחה לניסיונות ההתיישבות האלה, באדיבות. אבל כמי שהיה בין חברי הגרעין הראשון של "אלון מורה" תמיד חשתי במחסום מסוים שקיים בינינו. לרוב ללא מילים, אבל לעיתים שמעתי הערות מהסוג של "לא מבינים איך אדם חילוני גמור יכול להיאבק ככה למען ארץ ישראל". המחשבה שהמאבק יכול להיות לאומי גם בלי סממנים דתיים לא עלתה כלל על דעתם. הם ראו בנו סוג של מוטציה.

וכשהושגה המטרה והחלו להקים יישובים הם התבצרו להם במובלעות משלהם; אלקנה, עופרה, בית אל, אלון מורה וכדו'. לדתיים בלבד וגם הם תחת סינון מסוים. קריית ארבע הייתה מעט שונה בגלל האופי העירוני שלה, אבל בשנים האחרונות גם בה החילונים המעטים שנותרו נדחקים לפינה וסיפור הבריכה הציבורית שם הוא רק סימפטום אחד לתופעה.

ההתיישבות ביו"ש תמיד הייתה הבן המועדף של המחנה הלאומי החילוני והמסורתי. והם - מבחינתם כנראה היינו חמורו של משיח. אבל הבוז וההתנשאות היו שם כל הזמן.

מה שקורה בימים האחרונים, הפניית העורף לליכוד ולמנהיגו, אולי תצלח ומשאת נפשם לראות את בנט בראשות ממשלה לא חשוב של מי. אבל זה יהיה ניצחון פירוס. לחברי הליכוד ומצביעיו זיכרון ארוך.

הכותב הוא עו"ד, מחבר הספר "רקוויאּּם לז'בו: עלייתה ושקיעתה של תנועת החרות - במבט אישי"