אנחנו חייבים להפנים: פוסט-טראומה זה לא רק הלם קרב

מאז ניסיון ההתאבדות של איציק סעידיאן פנו אלינו מספר נשים שנאנסו ושאלו אם הן צריכות לעשות את אותו הדבר. הן צפו מהצד בתקשורת מפמפמת נרטיב שקושר קשר ישיר בין מעשיו של סעידיאן, הדרך והמטרה - ומהצד שלהן המעשה נתפס כהצלחה מסחררת.

תוך כמה ימים כבר התייחסו כל גופי התקשורת למצוקת החיילים הפוסט-טראומטיים שסובלים ממה שמכונה הלם קרב, ואחריהם גם בכירי הממשלה. הגדיל לעשות מנכ"ל משרד הבריאות, הפרופ' חזי לוי, שפנה במכתב רשמי והציע להקים ועדה בין משרדית משותפת עם משרד הביטחון על מנת להעניק טיפול טוב יותר להלומי הקרב ולהקל על הבירוקרטיה הקשה שחוסמת אותם מלקבל את מלוא הזכויות שלהם.

החלשים שוב נשארים בחוץ

נפגעות אלימות מינית שסובלות מפוסט-טראומה, שבורות, מרוסקות, הסתכלו בעיניים כלות והרגישו ששכחו אותן. הן צודקות. הרי במשרד הבריאות יודעים שבישראל, אם נסתכל על המספרים, הסיבה הראשונה להתפתחות של פוסט-טראומה היא אירוע תקיפה מינית והסיבה הראשונה להתפתחות של פוסט-טראומה מורכבת הם אירועים חוזרים ונשנים של פגיעה מינית, ניצול מיני או גילוי עריות בילדות. ובפער גדול.

איציק סעידיאן הצביע על תופעה והאנשים שמנהלים את מערכי השיקום הכושלים ואת הטיפול שרשימת ההמתנה שלו היא בין שנה לשנתיים, הביטו בדיוק לכיוון שהוא הצביע בלי רגע של מחשבה על מכלול ועל טיפול הוליסטי ודחקו שוב את המוחלש הצידה.

לנפגעות של אלימות מינית אין אגף נפרד באף משרד ממשלתי. לגברים נפגעי אלימות מינית כמעט ואין מענים. רשימת האופציות לטיפול מותאם לנפגעות ונפגעי אלימות מינית שהמדינה מפיצה דלה ודלילה, גם מספרית וגם גיאוגרפית. בטיפול יום פסיכיאטרי למשל אין דין נפגעת מדימונה כדין נפגעת מתל אביב. לשניה יש מענה שהיא יכולה לחכות לו ברשימת המתנה ארוכה ולראשונה אין בכלל.

טיפול נפשי מותאם זמין גם לנשים וגם לגברים, אבל איזה אופק שיקום יש לאנשים שלא עובדים, לא מסוגלים לצאת מהבית או ללמוד, בקושי מצליחים להחזיק את הראש מעל המים כשהקצבה עלובה ורשימת ההמתנה ארוכה כאורך הגלות? האם היינו מקבלים רשימות המתנה של שנה וחצי כשמדובר בהתקף לב או בזיהום בכליה?

מי שציני באמת פה אלה הממשלה והכנסת

הכרנו הרבה נשים שבחרו להתאבד בשנים האחרונות וכל אחת לקחה איתה חלק מהלב שלנו. אי אפשר לכמת חיים שלמים במספרים, אבל גם אם היה אפשר - נראה שהם לא מעניינים את הממשלות האחרונות שרק כיבוי שריפות מעניין אותן (תרתי-משמע) ולא רווחתם ורווחתן של האנשים שזועקים וקולם לא נשמע. סעידיאן אולי הפך לסמל, אבל באיזה מחיר? עדיין יש כאן איש צעיר שנאבק על חייו ומערכת שלא לוקחת אחריות אמיתית, רק מצהירה על צעדים פופוליסטים כדי לצאת ידי חובה כי זה נשמע טוב בתקשורת.

לצורך מהפך אמיתי צריך יותר מהצהרות, צריך עבודה מקצועית, תכנית מוסדרת וחשוב מזה - תקציב כדי לשקם נשים וגברים שסובלים מפוסט-טראומה (מכל סיבה שהיא) ולהחזיר אותם לחיים. לא רק כי משתלם למדינה שאזרחיה יהיו חלק ממעגל העבודה, אלא בשביל האנשים עצמם, שראויים לחיים מלאים כמו כל אזרח אחר.

לנפגעות שהתקשרו אלינו הסברנו שזה היה אירוע רגעי, שההבטחות נאמרו רק כדי לצאת ידי חובה וללא שינוי אמיתי. אמרנו שאנחנו מכירות את משרדי הממשלה ואת מי שנמצא בהם ולכן למוות שלהן לא יהיה כל ערך בשינוי המציאות. זה אולי נשמע ציני, אבל מי שציני באמת פה אלה הממשלה והכנסת שיודעות בדיוק מה קורה בשטח ואינן עושות דבר.

הכותבת היא מנכ"לית הלובי למלחמה באלימות מינית