בלי אשמה אין אחריות: למה התכוון אמיר אוחנה?

האסון במירון מפגיש אותנו שוב עם מה שעל פניו נראה ככרוניקה של אסון. במיוחד עם החוליה שבה הכאב וחוסר האונים של הצד הנפגע מולידים לרוב זעם והאשמות, ובעקבותיהם - אשמה, הסברים, הצטדקויות, ועדות חקירה, לעתים התפטרויות, וחוזר חלילה.

אולם מבט חומל אל הדברים יאפשר לנו אולי להתייחס אחרת למה שקרה.

ולא מדובר בחמלה רק כלפי החוגגים שהפכו באחת לקורבנות. שכן הלב נכמר עליהם, במיוחד אם לא היו מודעים לסכנה האפשרית. כך או אחרת, מנגנוני ההגנה האנושיים שלנו מעלימים מתודעתנו, לא פעם, סיכונים אפשריים, בשם השייכות, האחדות, המשמעות, החיבור, הרוחניות ועוד, וזה מבלי להזכיר את תחושת החובה הדתית.

מבלי להמעיט בחמלה כלפי הנפגעים ומשפחותיהם, החוליה הבאה בשרשרת - הרשויות, היא זו שבה אנו מוזמנים להתבוננות שונה. קחו למשל את מפקד המחוז. לדברי מקורבים, הוא התנגד לחלק מהפעילות על ההר, אך בפועל, לא מנע את הפעילות. ייתכן שזה היה מעל לכוחותיו. ייתכן שלא יכול היה למנוע את קיום האירוע. מאידך, הוא לא התריע בפומבי מפני הסכנה ועל כך שאין ביכולתו לוודא שזו לא תתממש. הוא לא התפטר בניסיון למנוע את האירוע. הוא לא העמיד את עצמו, את הקריירה שלו, בינו לבין הסכנה. האם אני או את/ה היינו פועלים אחרת? במובן מסוים הייתה לו אפשרות לבחור, והוא בחר, ובבחירה הזו הוא הכיר כשאמר, מיד לאחר האסון, שהוא לוקח אחריות.

וכאן מעניינת ביותר אמירתו של השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, החוליה הבאה בשרשרת: ״אני אחראי אך אחריות אין פירושה אשמה״. מנקודת מבט פסיכולוגית, אשמה היא רגש המופיע כדי לעורר אותנו לכך, שלמעשים שלנו יש השפעה על אחרים, ומתוך כך - לקחת אחריות במובן מאוד מסוים: לעשות מה שאנחנו יכולים בנדון. במסגרת הגדרה זו של אחריות, ביכולתנו לאסוף מידע קריטי: לשאול את עצמנו בשם אלו צרכים פעלנו, לאלו צרכים - שלנו ושל הזולת - לא היינו ערים, ומה ההשלכות של מעשינו. בהמשך, ביכולתנו להתאבל על ההשלכות הללו ולהביע הכרה - במילים ובמעשים - בחֶלקֵנו בהן. ביכולתנו גם להקשיב באמפתיה לכאב של מי שנפגע. לבסוף, ביכולתנו להיערך להתנהלות אחרת, אשר תישען על הפקת לקחים.

מהרגע שהקשבנו למסר שהאשמה באה למסור לנו, ועם כל הכאב הכרוך בדבר, הבנו את המסר ואנחנו בדרך ליישום לקחיו, האשמה למעשה מילאה את תפקידה ואנחנו, באופן פרדוקסלי, פנויים יותר להתמודד עם המציאות ולא עם הסיפורים סביבה, ולקחת אחריות.

אך כשאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להרגיש אשמה מלכתחילה - למשל כי אנו מאמינים שאשמה זה דבר מיותר או מעיד על חולשה או קשה מנשוא - אנו עלולים לפספס חלק מהמידע החשוב שיש לה להעביר, ואיתו לפספס לפחות חלק מההזדמנות לקחת אחריות במובן הזה - להבין לעומק את הצרכים, להכיר בהשלכות מעשינו, להיות קשובים ולהפיק לקחים.

כשמסתכלים בצורה הזו על המציאות, גם הדרישה להתפטרות מיידית נראית שונה. בואו נקצין את הסיטואציה לשם הדוגמה - קחו למשל הורה, שכמו רבים מאיתנו, לא היה ״הורה השנה״: צעק, אפילו היכה ברגע של מצוקה וחוסר-אונים. האם המעשה האחראי הוא להתפטר מתפקידו כהורה או לשקוע באשמה והלקאה עצמית עד כדי חוסר תפקוד (וללא תפקוד, ממילא לא ניתן לקחת אחריות)?

התפטרות היא דבר אחראי לעשות אם ברור לאדם שהיא תשרת באופן המיטבי את הצרכים שעליהם הוא אחראי. למשל, אם ברור לו שאין לו הכישורים הנחוצים לעמידה בתפקיד, או שלמי שעתיד להחליפו יש כישורים טובים יותר. אבל האם החלפה של קצין מנוסה ומקצועי, שמכיר בטעויותיו ונחוש לתקן אותן, היא המעשה היחידי לעשות כמחווה של אחריות? האם היא הדבר שישרת את הציבור באופן המיטבי?

ולבסוף, נשאלת השאלה איך הדברים מתקבלים בציבור. הלוואי שהיינו חיים בעולם שבו הכרה בטעות אינה הודאה בחולשה ולקיחת אחריות איננה התאבדות מקצועית. כולנו טועים, מפשלים ולפעמים אף מתרשלים. רק תהליך עומק עקבי, חומל אך נחוש, של התבוננות עצמית, הכרה במציאות וביכולת הבחירה שלנו, חיבור מחדש לדברים שהכי חשובים לנו ולזולת, ומציאת דרכים יעילות יותר לקיים את כל הדברים הללו, יוכל להתחיל להוציא אותנו מהשחזור התמידי של חיפוש אשמים וענישתם, למרות שעד היום השחזור הזה לא הוביל אותנו לעולם שבו כולנו חפצים.

הכותבים הם פסיכולוג ומנחת קבוצות, מייסדים משותפים של העמותה לתקשורת מקרבת